למי קראתם "מסתננים"?
כפי שביקשו אמי וסבתי מקלט בישראל מבלי שהיה בידן אישור או דרכון, מתדפקים על שערינו פליטים גם כיום. הם ראויים לטיפול הגון
לאחר מלחמת העולם השנייה ומאורעות השואה, יצאה סבתי עם אמי הקטנה מרומניה לזגרב, על מנת לעלות על אוניית המעפילים "רפיח" בדרכה לפלסטינה המנדטורית. סבתא, שניחנה בחושים פוליטיים חדים, חזתה בתוצאות השתלטות הקומוניזם על המזרח והחליטה שכדאי לברוח לפני שיהיה, שוב, מאוחר מדי. לא היו לסבתי ואמי אשרות כניסה לפלסטינה, ואף דרכונים לא היו בידיהן. למרות שדודתי הצליחה להגיע במהלך המלחמה לארץ, אמי וסבתי ניסו בלית ברירה להגיע לישראל כמהגרות לא חוקיות, מסתננות. לפיכך, כשהאונייה הרעועה והעמוסה לעייפה בפליטים שקעה בדרכה בים, השלטונות הבריטיים עצרו את הפליטים והעבירו אותם למחנה מעצר בקפריסין.
בימים אלו דנה הכנסת ב"חוק למניעת הסתננות", שמכוון כלפי מי שמאז 2005 החלו לחצות את גבולה הדרומי של ישראל: אפריקנים אזרחי סודן - דרפור, אריתריאה וסומליה. ה"מסתננים" כפי שהממשלה מכנה אותם, מבקשים ברובם מקלט מדיני בישראל, בדיוק כפי שביקשו פליטים יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, או אמי וסבתי לאחריה.
המונח "מסתננים" נועד ליצור דה לגיטימציה של אנשים אלו, לקשור אותם עם ה"פדאיון", אותם אנשים שחצו את גבולה של ישראל בשנות ה-50 במטרה לפגוע, להרוג ולהשחית. החוק יאפשר למדינה לגרש או לאסור אנשים לתקופות זמן ממושכות. לכל זאת שואף המחוקק למרות שעד היום מבקשי המקלט שנכנסו לישראל, לא היוו כל איום ביטחוני.
לפיכך, אין אלא להסיק שמטרת החוק המאפשר את גירושם של ניצולי הרצח בדרפור אל מותם היא להרתיע מבקשי מקלט מלהגיע לישראל, ולא להתמודד עם סוגייה ביטחונית.
מעצר לפרק זמן סביר לצורך בירור זהותו של אדם היא דבר אחד. לעומת זאת, גירוש מיידי או עונש מאסר ממושך שיוטל עם אדם רק בשל כניסתו לארץ, בניגוד לסעיף 31 באמנת הפליטים של האו"ם, היא עניין שונה לחלוטין.
ככלל, מעצר מבקשי מקלט הוא כלי שהמדינה צריכה להשתמש בו כשיש לה סיבה מוצקה לחשוד באדם מסוים, אם אין ברירות וכלים אחרים ברשותה. זהו כלי שצריך להיות נתון לביקורת ולא מופעל כלפי אנשים בעלי בעיות נפשיות, קטינים וכדומה. לפיכך גם המצב הנוכחי בו מבקשי מקלט עצורים בקציעות לפרק זמן של תשעה חודשים לצורך בירור זהותם ורישומם - הוא מצב לא הגיוני ולא מקובל.
ישראל אינה המדינה המפותחת היחידה שמתמודדת עם סוגיות מורכבות כאלו. אחת התשובות למצב היא הקמת מנגנון בקשת מקלט, שיבחן את בקשותיהם של הטוענים באופן פרטני, מנגנון שהולך וקם רק בימים אלו, עשרות שנים לאחר שהתחייבנו בחתימתנו על האמנה לעשות זאת.
הקמת המנגנון היא תהליך נכון שיאה למדינה מפותחת, גם אם לוקה בחסר. תהליך זה עומד בניגוד ליוזמת "החוק למניעת הסתננות" שאינו מאפשרת הליך ראוי למבקש מקלט, אלא מאפשר לגרשו מיידית.
מטרת המנגנון שמוקם היא לבחון את בקשתו של כל אחד ממבקשי המקלט – את זהותו ואת טענתו לצורך במקלט, על מנת להפריד בין מי שנכנס לארץ מסיבות כלכליות ואחרות ובין מי שנמלט ומבקש הגנה. קשה לערוך הפרדה כזו והיא דורשת זמן וידע.
בעולם הצטבר הרבה ניסיון ומידע לצורך תהליכי הבירור הללו, במטרה לעשותם יעילים וצודקים ככל שניתן. כחלק מהפעלת המנגנון וגיבוש ההליכים, יש לשתף את ארגוני זכויות האדם ולאפשר להם לתת ייעוץ וייצוג למבקשי המקלט. זאת על מנת להבטיח את הוגנות התהליך. לצערינו, שיתוף כזה אינו נעשה היום.
בנוסף, מתכוונת המדינה להרתיע גם את ה"סייענים", כלומר מתנדבים כמוני שעוזרים למבקשי מקלט ותומכים בהם, באמצעות עונשי מאסר. אך חוקים דרקוניים מפוקפקים לא יובילו אותנו אל עתיד בטוח ודמוקרטי יותר. אחרי הכל, גם השלטונות הבריטיים נכנעו בסופו של דבר, והתירו לאמי ולסבתי להגיע מקפריסין לארץ המובטחת.
ד"ר הדס ירון, רכזת התוכנית לזכויות פליטים באמנסטי ישראל
