מה עושים עם ילד אלים? להורים אין מושג
ל-31% מההורים אין צל של מושג מה לעשות עם התוקפנות של ילדם, או לפחות כך הם מרגישים. הפסיכולוג גיל ונטורה מציג תוצאות של סקר שערך בקרב 80 הורים ומודיע להם: תתרכזו ותגלו שכל התשובות זורמות אצלכם בדם
כפי שהבנתם מההקדמה הטרחנית שלעיל, אני הולך לספר לכם על תוצאות של סקר שערכתי. נאלצו להשתתף בו 80 הורים מאזור השרון (מילת התנצלות וכסת"ח – ברור שזה לא מדגם מייצג ולכן יכולת ההכללה שלו מוגבלת). הסקר בדק עמדות של הורים כלפי התוקפנות של ילדיהם, מקורותיה, והתפיסות לגבי התמודדות נכונה איתה (גבולות, יעני). כל אחד מהמשתתפים קיבל רשימה של משפטים - למשל " ילד שלא יודע להחזיר מכות לא ידע להסתדר בחיים" - והיה עליו לציין על סולם מספרי עד כמה הוא מסכים איתם.
למה בכלל לבדוק עמדות של הורים ולא לגשת לתכל'ס? התשובה אצל חז"ל: סוף מעשה במחשבה תחילה". לא יעזור בית דין – בניגוד לחולדות, לבני אדם יש זיכרון מילולי עשיר, נורמות, ערכים ואמונות מורכבות, וגם כמה מצרכים לא מודעים בתבשיל האישיותי שלהם. כל המרכיבים המנטליים האלה קשורים להתנהגות שלנו – אבל לא ביחס של אחד לאחד.
למה הכוונה? פשוט לכך שלעיתים יש התאמה טובה בין העמדות הפנימיות שלנו לבין ההתנהגות החיצוניות שלנו (ובמצבים כאלה אנחנו באמת עושים את מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות), ולעיתים, כמו שקורה לא אחת אצל הורים ישראלים, הקשר בין העמדה לגבי מה שנכון לעשות ובין ההתנהגות שלנו בפועל הינו מעאפן עד מקרי. אדם שחווה סתירה כזו אינו בהכרח בין המאושרים, אגב.
חלאס הקדמות, בואו ניגש לתוצאות. "קריזיונר נולד 2009": מה חושבים ההורים?
א. משפטים שעוררו הסכמה חזקה
באופן די גורף, ההורים נטו להגיד "כן" נלהב על המשפטים הבאים:
- ילד אלים בד"כ מסתיר מצוקה מסוימת.
- אלימות של ילד קשורה לבעיות בדימוי העצמי שלו.
- אם אנחנו לא מקפידים בעצמנו על הכללים, אין מה לבוא בטענות אל הילד.
פרשנות: נראה שההורים נוטים, כללית, להוריד אחריות לתוקפנות מהילד (משייכים תגובה תוקפנית לבעיות פסיכולוגיות שמציגות את הילד יותר כקורבן פסיבי) ולקחת את האחריות לתוקפנותו על עצמם. דוגמא קלאסית לאובר-פסיכולוגיזציה המודרנית, שמעצימה את הידע של ההורה, אבל מקעקעת את בסיס הכוח והלגיטימציה שלו.
ב. משפטים שעוררו התנגדות רבה
- ענישה פיזית היא דבר לגיטימי.
- עונש הוא דבר פסול.
פרשנות: אולי מקור נוסף לבלבול ההורי – כולם בעד עונשים, אבל כולם נגד עונשים פיזיים. נושא הענישה הפיזית טעון מאוד, כמובן. מחד, יש משהו מבורך בכך שרוב ההורים פוסלים ענישה פיזית באופן מוצהר. מאידך, אם נדבר גלויות, כמעט כל הורה תופס / צובט / הודף את ילדו לפעמים. אי לכך נוצר מצב שההורה חש בוודאי שהוא מפר את הסטנדרטים הפנימיים של עצמו, מה שעשוי להוות מקור נוסף לתחושת כשלון.
ג. המשפט שעורר את המחלוקת הגדולה ביותר בין ההורים
- האלימות של ילדי גורמת לי מבוכה חברתית קשה.
פרשנות: נראה שכאן ממש אפשר למצוא שתי קבוצות ברורות ומובחנות: ההורים שמושפעים מאוד וחרדים מאוד לתדמיתם ולתדמית הילד (החשש החברתי המובן מ"מה יגידו"), לעומת אלה שממש מכחישים את השפעת החברה או במילים פשוטות "שמים קצוץ על מה אחרים יגידו". למרות שאתם עשויים להכתיר את הקבוצה השנייה בתואר של "שפויה ורגועה יותר" כנורמלית, שימו לב שהיכולת להיות מודע לסטנדרטים חברתיים (ולציית להם מדי פעם) היא בעצמה אלמנט מאוד חשוב בתפקוד האנושי. מי שמפנה גבו לנורמות חברתיות אינו בהכרח cool.
ד. ממצא אחד מטריד
31% מההורים גילו הסכמה גבוהה עד גבוהה מאוד עם המשפט עוכר השלווה הזה:
- עם יד על הלב, אינני יודע/ת איך להתמודד עם התוקפנות של ילדי.
פרשנות: מטריד, אך לא מפתיע. הבלבול ההורי לגבי ה"עשה ואל תעשה" בכל הנוגע לתוקפנות הצאצאים בפרט וגידולם לבני אנוש שפויים בכלל הינו תופעה מודרנית ידועה. שוב כאן אני מתעקש כפרד משולח על אמונתי: הורים ישראלים יודעים בדיוק מה צריך לעשות. עמוק בפנים, הם יודעים. מקור המצוקה האמיתי אינו חוסר ידע – הידע הזה קיים באופן טבעי מזה דורי דורות במחזור הדם שלנו – אלא העדר כוחות, מוטיבציה, ובעיקר היעדר תחושת לגיטימציה, כפי שיעיד הממצא הבא.
ה. הקשר הקטלני שבין המבוכה והשיתוק
ניתוח מתקדם יותר העלה קשר חזק מאוד (ומתבקש) בין שני משפטים:
- האלימות של ילדי גורמת לי מבוכה חברתית קשה.
- פעמים רבות אינני מגיב לתוקפנות הילד כפי שאני רוצה בגלל החשש מ"מה יגידו".
ההורה הישראלי, לתחושתו, מצוי שוב ושוב על ספסל הנאשמים. בין אם הוא מוקף פיזית באנשים (כמו שקורה לו כאשר הילדה מציגה מפגן צריחות בלב קניון הומה), ובין אם הוא מצוי בגפו ומוקף בציפיות הסמויות של החברה, החרדה החברתית מובילה למצב שאפשר לכנותו "אימפוטנצית גבולות". הוא לא עושה את מה שהוא חושב לנכון.
ומה שעצוב לי, זה שהוא ניצב בלב הקניון, ובטוח שהוא הפשלונר ההורי הכי גדול. מימין לו, ומשמאל לו, עומדים ההורים דנה, אבישי, אלכס, שרית וכל האחרים – ומרגישים בדיוק את אותו דבר. הורים, לכו על הבטן שלכם!
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
