פרויקט מסלול
הסרט הדוקומנטרי "תופרי החלומות" הוא כל מה שהתרגלנו שהטלוויזיה שלנו היא לא: עדין, לא מתלהם ומעניין. סמדר שילוני נזכרה שמלבד לריאליטי יש גם מציאות
"רצועה מהחיים" היא הגדרה מחייבת. מאז שהבנו את הפוטנציאל של החיים עצמם, הרבה אנשים מנסים לרצוע איזו פיסה מהם ולצרוב אותה על פילם. אלא ש"רצועה מהחיים" מצריכה הרבה יותר ממצלמה ואנשים שמעוניינים להיחשף. אולי אפילו להיפך. היא דורשת מצלמה שלא תהיה נוכחת ואנשים שלא העמידו לעצמם את החשיפה כמטרה. בניגוד למוות, שאם תיישירו אליו מבט הוא ישפיל את עיניו, מבט חודר וגס מדי מפורר את החיים. אל רצועות מהחיים צריך לגשת, כמו שצדי צרפתי היה אומר, ליד.
הבימאי (והצלם) של "תופרי החלומות" עשה את זה. הוא ידע, לפני שניגש לסיפור שלו, שהחיים כל כך שבירים ועדינים שגם אם הצלחת ללכוד אותם, ברוב המקרים הקפסולה נשברת בדרך למעבדה. אז הוא שמר מרחק. עבר תמיד ליד. לכד את הסיפורים במלכודת נוצות, סינן אותם בטול של שמלות כלה, והנה, קסם.
"תופרי החלומות". לתפוס את המציאות בעדינות
סיפור מהחיים שיש בו הכל – שני תלמידים בבית ספר לנוער בסיכון במגדל העמק, לוקחים חלק בסלון לכלות שמוקם במגמת האופנה בבית הספר שלהם. אחד מהם הוא סוג של חובי סטאר, מנהיג המגמה, השני שקט ומופנם, שניהם חולמים להיות מעצבים.
מחלת הסרטן שתוקפת את המנהיג, רועי, מאלצת אותו להיעדר מבית הספר למשך שנה וחצי, במהלכה החבר הכי טוב שלו, אביעד, תופס את מקומו והופך לחביב המורה. כשרועי חוזר, צף הקונפליקט. כל זה מוטבע בתוך מטאפורה שרק החיים יכולים להמציא: סלון כלות - האשליה, הפנטזיה, החלום, הבריחה ליום אחד – באמצע בית ספר לילדים בסיכון, עם כל המשתמע מזה. רגש, יצר, תקוות, אכזבות, שיעור. פרויקט מסלול, אבל על אמת.
רגש, יצר, תקוות ואכזבות
"תופרי החלומות" לא צריכה אנשים מפורסמים שיקחו מצלמה הביתה וידקלמו הגיגים שכבר ניסחו במקלחת, כדי שתרגישו שאתם יושבים במקום טוב ביציע בחיים של מישהו אחר. היא לא זקוקה לניתוחים של החיים, שכל מה שנשאר אחריהם הוא שלולית של אנליזות ופירורים של תובנות. "תופרי החלומות" בפשטות מחזיקה אתכם מול המסך בגלל שיש בה סיפור טוב, ועומד מאחוריה מישהו שידע לטפל בחומרים שלו בעדינות, ברמז. שמבין שסיפור נמצא כמעט בכל מקום ורק צריך להתכוונן על הפוקוס הנכון כדי לראות אותו, והשאר קורה לבד.
יש ב"תופרי החלומות" משהו שכמעט מנוגד לטלוויזיה שהורגלנו לצרוך. היא מחזיקה אבל היא לא לופתת. המצלמה לא משתסה בחומרים, לא מתפתה לסנסציות, לא מתלהמת. אף אחד לא נשבע לכם במשהו שיקרה אחרי הפרסומות כדי שתישארו. אתם נשארים כי מה שקורה עכשיו מעניין מספיק. וזה מעודד לדעת שעוד לא קהו לגמרי החושים שלנו, ואנחנו עדיין יודעים לזהות חתיכת חיים כשמישהו מעמיד לנו אותה מול העיניים.
