בטוח שאתה רוצה לראות אותי כ"כ חשופה?
לראות אותי מבפנים, עם השריטות והפגמים? ואם לא תאהב את מה שמתחת למסיכה, אני לא רוצה שתלך. אני רוצה אותך יותר מדי, עד כאב. רוצה לחזור, להתחפר אל מתחת לשכבות. מכתב
אתה מבקש ממני להתפשט, מהכל. מכל מה שלא חשבתי שאפשרי לי. אתה רוצה שאהיה אני. אני לא יודעת כמה אני רוצה להיות אני בעצם. אני רוצה להיות יותר, מושלמת. מציגה לעצמי ולעולם מצג שווא. אתה יכול לתבוע אותי על עוגמת נפש, לבקש פיצויים, לומר – "חשבתי שאת יפה יותר, שלמה יותר, פחות פגומה, עכשיו ככה, נקייה, רק עור וצלוליטיס, אני כבר לא כל כך יודע". אתה יכול להאשים אותי, שם על הדוכן, בסחר לא חוקי, מוכרת פוזות לעולם. פוזה של עולם מושלם. אז אולי הסניגורית שבי תבוא ותאמר, אובג'קשן, הרי את הפוזה שלי מלכתחילה לא באמת קנית, זה הליך סרק, תניחו לנאשמת.
איך אוכל להיות בטוחה שתסתדר עם כל המגרעות?
אתה אומר לי להוריד את המסיכות, לא לפחד להיות הכי פשוטה. ואני מסתבכת. אני לא משלימה עם חוסר המושלמות שלי, איך אוכל להיות בטוחה שאתה תסתדר עם כל המגרעות? ואולי תמצא בקריזות שלי איזה קסם? בחוסר ההחלטיות, באותה בעצבות שבאה וחולפת ואז באה שוב, בביישנות, בילדותיות? וברעש? יש בי המון רעש. ושקט שמתחבא, או שזה להיפך. לגמרי מתבלבלת. ועל שניהם, לא מוותרת.
אתה מבקש אותי חשופה, ואני בתחינה שקטה מבקשת שתתן לי להתמהמה, כמו בוחנת את הסבלנות שלך לשחק איתי מחבואים. רגע, חכה, עוד קצת, תן לי להתרגל - להתרגל לעצמי בלי שום מסיכה. הרי שנים שאני מסתובבת ככה, עם ליפסטיק ומייק-אפ, לגמרי לבושה. יש לך דרישות, מעמיד אותי במערומיי, אלו העמוקים, ומדליק את כל הזרקורים. נו, טוב. אני כמעט נכנעת. ונבהלת באותה המהירות, רוצה לחזור, להתחפר אל מתחת לשכבות, אל תוך השריון. רגע, רגע. רק עוד שנייה לנשום. שלא יצעקו פה "המלכה בעירום".
ולרגעים, לא יודעת מה מפחיד אותי יותר, שתראה את שמתחת לעטיפת הצלופן - היא רק נראית כמו סוכריה, מבפנים זה מר - ותברח (בכל זאת אני בת מזל תאומים עם חרדת נטישה), או שאולי תפקע סבלנותך ואפספס את ההזדמנות האחרונה לרכבת הזו שלך. היא דוהרת מהר ורחוק, ואני, כהרגלי, תמיד רצה במקום.
אני כמעט מחתימה אותך, שלושה עותקים, בנשיקה
אתה מלמד אותי שיעורים באהבה, שאפשר לאהוב עוד, בלי גבולות. כמו אומר – "בשביל מה לך לחשוש?" אני יודעת שאין לי כאן הנחות, אז אני כמעט מחתימה אותך, שלושה עותקים, בנשיקה - שפתיים, מצח ואף - שתישאר כאן איתי כל הזמן, עם האור הדלוק, בלי שום כלום, בלי מגננות, איך שאני ככה, עומדת מולך בדיוק, ניצבת עם כל החולשות. ילדה מפוחדת, מהססת, מתחבטת, מחפשת אישורים, שיגידו את מה שכבר ידעתי אבל סירבתי להאמין.
ואיך שאני מנסה לא לספר לך כשאני עצובה, תקרא לזה להתחבא, תגיד שהסתתרתי, אולי בסך הכל אני רוצה להראות לך אותי, כמו שאני רוצה לראות אותי - תמיד עם אותו החיוך, ואיך שלא מוכנה לראות את עצמי אחרת, כל הזמן לתעד לך אותי על אנרגיה גבוהה. אני חושבת שאם אספר לך שאני נעה בתוך עצב, תחשוב שהנה, אני שוב דורשת ממך לעודד אותי. לא רוצה להעיק, זה לא מתפקידך לשפץ לי את החיים. מצחיק, איזה שקר שקוף, אין ספק שהאמת היא שאני זונה של תשומת לב, כולם שומעים איך אני צועקת: "תראו אותי!".
כל כך הרבה מדברים פה על הורדת המסיכות
ואתה בהחלט רואה. אני רואה איך שמביט בי כך בעיניים ירוקות אפורות, ואני? על עצמי לא יכולה להביט לפעמים בלי אותם משקפיים ורודים. כל כך הרבה מדברים פה על הורדת המסיכות, להפסיק עם הפחד הזה, שחופר בנו מבפנים. ואני שואלת, מילא להוריד אותן מול אחרים, אבל מה לגבי להיות חשופה בפני עצמי? להסתכל לעצמי בלבן של העיניים, ולהודות בכל הפאקים? אני מדחיקה ומייפה אותם, אל תתבעו ממני לתת להם מקום. ואתה רוצה שאהיה חופשייה, ונינוחה ומשוחררת איתך. איזו הרגשה מוזרה, מעטות הן הפעמים שנתתי לעצמי ככה סתם חופש אמיתי. אני הנאשמת, ואני גם השופטת. שופטת את עצמי לדעת, ובטוחה שכולם העולם כחבר מושבעים אחד, שופט אותי גם.
ושגם אתה אולי חושב שאני מזייפת. אף פעם לא זייפתי אותי איתך. ההתייפות שלי, העקבים בגובה חמישה ס"מ - הם לא שקר. אולי לכל היותר הצגה בשנקל, שעשוע לא רציני. האם בחורה שלובשת חולצה מטשטשת, מאריכה ריסים או עולה על עקבים מוכרת אשליה? משקרת לעצמה? לבחור שלידה? שקרים קטנים, כמו טיפות של בושם על גוף מיוזע?
בחושך של הלילה ניסיתי למצוא לי תשובות, מצאתי שינה מלאת חלומות. חלומות בהקיץ. מחשבות של לילה שמתערבבות עם מציאות מדומה, פעם חשבתי שהעולם הוא במה, הכל כאן משחק, אלוהים הוא הבמאי ואני סתם עוד שחקנית, בובה על חוטים. יותר מאוחר אשה חכמה לימדה אותי שאני שחקנית ראשית, כותבת לעצמי את התסריט. אכן מגלומנית.
ועכשיו, כשאני יורדת מהבמה, משילה את המסיכות כמו קעקועים על גוף שעם השנים נהיו לבשר מבשרי, אני נעה בחשש, בחרדה מהוססת, בפסיעות קטנות וביישניות, מתוך עולם של רעש לעברו של קצת שקט.
שתדע, אני הכי אמיתית, גם כשאני מאופרת.
לפנייה לכתב/ת 
