האיש שנכנס למשרדי אמר שכבר חודש לא ראה את שני ילדיו. הוא גרוש, הילדים בני שמונה וחמש, ולפי הסכם הגירושים זכותו לקבלם פעמיים בשבוע אחר הצהריים ובכל סוף שבוע שני מיום שישי עד למוצאי שבת.
לדבריו, גרושתו מונעת מהילדים לפגוש אותו. הוא בא לביתה וממתין שהיא תוריד את הילדים. לפעמים היא יורדת לבד ואומרת שהם מסרבים לבוא. לפעמים היא יורדת איתם, הם נדבקים אליה, וכשהוא מנסה לקחת אותם - הם מסרבים.
היא אומרת לילדים ללכת איתו, הוא מנסה לאחוז בידיהם, אבל הם נצמדים אליה בכוח. אין לו ספק שהיא מעמידה פנים כאילו היא רוצה שהילדים יהיו איתו.
"היא מסיתה אותם נגדי", מתמרמר האיש, "והכל בערמומיות אכזרית".
התעניינתי מה יכול לגרום להם לרצות לראות אותו.
"אין לי מושג", אמר בעגמומיות, "ואתה מדבר עם אדם שפעם כתבו עליו בעיתון שהוא אחד מאנשי המחר בהייטק, אבל בעניין הזה אני חסר אונים".
אמרתי שמחר מזכיר מחיר.
"אתה צודק", התוודה. "חייתי בלי מחר. העבודה היתה כל חיי, ראיתי את הילדים שלי ישנים יותר מאשר ערים, אשתי התמרמרה שאני בוגד בה עם המחשב,
ולא רק איתו. עכשיו אני מוכן לשלם כל מחיר כדי לראות את הילדים באופן מסודר".
| טוקבק כדורבנות: |
|
| שום קנס לא ירתיע אותי / מי, השרון |
|
בתי בת חמש, ובשנה האחרונה מביעה התנגדות נחרצת להיות אצל אביה. גם היא וגם בני בן השש מאוד אוהבים אותו,
אך כיוון שהוא מסרב לקחת אותם לביתו אלא רק לבית אימו - הבת לא רוצה ללכת. ילד יודע להסביר מדוע אינו רוצה ללכת, והיא אמרה לי בצורה ברורה שלא טוב לה בבית הסבתא, המתייחסת אליה לא יפה וכל הזמן אומרת לה שהיא **** בדיוק כמו אמא שלה. שוחחתי עם האב, אבל הוא לא מוכן לקחת אותם אליו וטוען שאין לי זכות להתערב. לעולם לא אכריח את בתי להיות במקום שהיא טוענת שלא טוב לה בו! ושום קנס לא ירתיע אותי.
לא מספיק שעקב הגירושים הם צריכים לנדוד, גם נכריח אותם ללכת כשהם לא רוצים? במקום להטיל גם את זה על כתפי הילדים, אני מציעה לאבות להקשיב לרצונות שלהם וע"י כך ליצור יחסים בהם הילדים מאוד ירצו לבוא אליהם! |
|
|
|
|
בהחלטה שנתן באחרונה קנס בית-המשפט למשפחה בירושלים אשה ב-500 שקל לכל ביקור של ילדה אצל אביה שלא יתקיים. האשה טענה שהילדה מסרבת ללכת עם האב, אבל השופט בן ציון גרינברג לא קיבל את טענתה. "על ההורה המשמורן להפעיל את מלוא סמכותו ההורית", כתב. "לא יעלה על הדעת שהקטינה תחליט ותקבע אם יתקיים ביקור אם לאו".
הדילמה של השופטים במקרים מעין אלה לא קלה. לא פעם, ילדים מסרבים לראות את אביהם חרף רצונה הכן של אמם שיתקיימו יחסים טובים בינם לגרוש שלה. קשה לעתים לגלות מה מסתתר מאחורי סרבנותם של הילדים ומה חלקה של האם בכך.
אבל שופטים אינם מתאמצים לברר מה מניע את הילדים. הם תולים את האחריות באם: הילדים נמצאים במשמורתך - את אחרית לביצוע הסדרי הראייה. כשם שעליך אכוף את סמכותך ההורית כדי שהילדים יאכלו וילכו לבית הספר, כך גם לגבי הקשר עם אביהם.
פסק דין דומה נתן השופט צבי וייצמן מביהמ"ש למשפחה בכפר סבא: הוא קנס אשה ב-750 שקל לכל ביקור לא קוים. השופט הוסיף שאם אמצעי זה לא יעזור, ניתן יהיה לנקוט נגד האשה הליכים נוספים בשל בזיון צו בית-משפט (על נושא זה בהרחבה כתבתי במאמרים "גרושתי מסיתה את הילדים נגדי",
ו"היא מפרה הסכם ראייה? אפשר לפנות למשטרה").
שופטים, כמו גם פקידי סעד, מנסים ליישב את המחלוקות בנושא כאוב זה בדברי מוסר ותוכחה. אלה אינם עוזרים במקרים רבים. השופט הירושלמי - והיו פה ושם מקרים דומים - הגיע למסקנה שרק לחץ כספי עשוי לעזור. אבל במקרים קשים, גם אמצעי זה אינו משיג את המטרה. אם האשה לא תשלם את הקנס, תכופות לא קל יהיה לבעל לגבות ממנה את הכסף. ואם הילדים יאותו להיפגש עם אביהם בגלל הנטל הכספי שיוטל על אמם - ייתכן שיתנהגו עם אביהם באופן כזה שלא יהיה טעם במפגשים.
מה עושים? מביאים בחשבון את הסכנה הזאת בתקופת הליכי הגירושים. זהו זמן "אחר", שבו לא פעם יוצאים שדים גם מאנשים לגמרי נחמדים. אם מתאמצים לא ליצור משקעי איבה מוגזמים, ניתן אולי למנוע פגיעה עתידית בקשר עם הילדים.
