תנו לילדים לחיות
ילד אידאלי, יש דבר כזה? אריאנה מלמד חושבת שצריך להירגע, לתת לקטנים להיות מי שהם ולהפסיק לתייג אותם
"אורן, אל תתפזר," צעקה האם המותשת אל עבר מטען האנרגיה הקטן שלה, גוף זהוב משמש שכבר מיהר אל עבר האדוות לוחכות הרגליים, בעוד היא מנסה לקבע שמיכה אל החול ולהפריד בין כפכפים לצידנית, מכנסיים למגבונים. במקרה ישבתי על השמיכה שלידה, פיסת החול שלי כבר הייתה מאורגנת ורוחי ככל הנראה מבודחת במיוחד, כך שלא יכולתי להתאפק וצחקתי קצת, איתה ולא נגדה כמובן.
ברגעים הללו שבהם נדמה כי הילד חצה גבולות, אמיתיים או מדומים, אנחנו לא מבזבזות זמן על בחירת המילים הנכונות. ברגעים האלה נראה שהילד האחד, היחיד והמיוחד שלנו, עלול להתפזר כאילו מדובר היה בדבוקה גדולה של יצורים קטנים ורוחשי פעילות, הרפתקנים וחובבי סכנות.
לזכותה צריך לומר שצחקה יחד איתי. אורן, אם בכלל שמע אותה עד שהגיעה אליו בריצה ברווזית בחול, כבר היה נכון להסתער על מצולות הים המסתוריות, חמוש במצוף יד אחד בלבד ועדיין לא מוגן נגד השמש, והיא קיוותה שכל ההכנות הנכונות לרווחתו של אורן יסתיימו לפני שהוא מראה לגלים מי כאן גיבור, אבל היא שוב התבדתה.
המון סימנים אנחנו נותנים בילדים. בלית ברירה עושים זאת, מפני שלמרבה הצער הם עדיין מגיעים לעולמנו בלי הוראות הפעלה. אורן, במבט ראשון, מצטייר כילד בלתי ממושמע, חסר גבולות, אולי אפילו היפראקטיבי - ילד נפיץ? ילד על קפיץ? קחו כל תיוג אפשרי, הוא יתאים לאורן ברגע האחד הזה והוא יסייע למתייגים לבחור לעצמם את גבולות הנורמה שלהם ולהרגיש שזה ממש לא בסדר שאורן מתנהג ככה, ובטח זה בגלל הסמכות ההורית המקולקלת של אמא שלו, או כל הסבר אחר שהיועץ הכוכב התורן לענייני הורות וילדות מציע לכם. תייגתם? נרגעתם? אתם יודעים בדיוק, אבל בדיוק נמרץ, איך אורן אמור להתנהג על שפת הים? יופי. עכשיו תורי להציע הבחנה אחרת בין אורן לבין הילד האידאלי שבדמיונכם.
יש ילדים נצמדים ויש ילדים נודדים. כך היה תמיד, זו דרכו של עולם, והסקאלה, הספקטרום או הקשת בענן עליה הם מסתדרים יכולה להכיל כמעט את כולם בנוחות ובלי דאגה מיותרת, ובעיקר בלי ביקורת מיותרת כלפיהם. אורן הוא ילד נודד, בזה אין לי ספק. בדיוק כמו הילדים שלי.
ילדים נצמדים הם אלה שקל לקרוא להם מלאכים, לשבח אותם על התנהגותם המופתית בעודם יושבים מילימטרים ספורים משולי השמיכה המשפחתית ואט-אט בונים ארמון מסודר בחול. לפני כל שינוי בנוהגיהם יבקשו אישור ממבוגר אחראי. הם יגידו, אפשר לקבל ארטיק בבקשה, ולא "אמא, מתי כבר ארטיק"? הם יפסעו בנחת אל עבר הגלים כשיד בוגרת אוחזת בהם. הם לא ירוצו לשום מקום ולא יתפזרו ולא ילכו לאיבוד ויעתירו עליהם שבחים. אני יודעת שהם כאלה מפני שאני הייתי כזאת. תמיד ולגמרי, זהירה ומאוד מנומסת, מקשיבה, נצמדת ולא נודדת.
הנודדים הם אלה שתפגשו עולים ויורדים במעלית בבית המלון, אצים-רצים סביב הבריכה בצווחות גיל, ממהרים אל הים, אל מדפי החטיפים בסופרמרקט, אל המתקן הכי מאתגר בפארק השעשועים. עד לאפיסת כוחות, יהיו תמיד בתנועה. מדי פעם יהיה בדרכם מבוגר זועף שיקרא להם בשמות לא נחמדים ויעשה להם נו נו נו ויתהה מה לא בסדר עם אמא שלהם שככה היא מרשה להם להשתולל.
הנצמדים מחכים - ומבחינתם, לגמרי בצדק - שמסתרי העולם יתגלו להם בתיווך של הורים מגוננים וחומלים. הנודדים לא יודעים לחכות, כי העולם מלא בהפתעות שהם צריכים לבדוק במו ידיהם, ורצוי תכף ומיד. אם תתבוננו היטב, תראו שהם יוצרים לעצמם את טווח הביטחון הנחוץ להם, וזה בדרך כלל במרחק צעקה מהוריהם. כן, אלה הילדים שצועקים "אמא" בקולי קולות. זה לא בגלל שהם בלתי מחונכים. זה מפני שהם רוצים שאמא תשמע אותם במקום בו היא נמצאת, תמיד כמה מטרים מאחוריהם, תמיד לא מספיקה לנדוד עימם במהירות הראויה בעיניהם.
לנצמדים הכרוניים, עם הפרצוף המגיח מאחורי גבה של אם והגו הקטן הצמוד אליה קראו פעם "ביישנים." על נודדים כרוניים, אלה עם הברכים החבולות תמיד והאסונות הקטנים הנקרים על דרכם העצמאית והזעקה המתבקשת בעקבותיהם, אמרו "ילדים עם קוצים בטוסיק." בשנות התום של ילדותי, בטרם שמענו על הפוליטיקלי קורקט ובטרם תייגנו ילדים דווקא במילים מעולם התחלואה, נחשבתי "ביישנית" מתוקף היותי ילדה נצמדת. לו ילדיי היו גדלים אז, ללא ספק הם היו "חצופים," "ברדקיסטים" או לפחות "שובבים גדולים." איכשהו, נדמה לי שזה יותר מכבד ונחמד מ"היפראקטיביים" שמוצמד לילדים האלה ברוחב לב ובלי הבחנה על ידי מבוגרים שלא יכולים להתבונן בלי לתייג.
ילדים נודדים לא בהכרח יגדלו להיות מגלי עולם או מדענים הרפתקנים או ספורטאים דגולים, בדיוק כפי שנצמדים לא בהכרח יבחרו בקריירה של ספרנים או רואי חשבון. אינני רומנטיקנית, ולכן אינני חושבת שנודדים טובים, נוחים או רצויים יותר מנצמדים ולהפך: הם פשוט כאלה. למה? מבחינתי, די בכך שאלוהים יודע. ממילא הוא לא מגלה לי.
אורן והנודדים שלי, איך לא, חברו זה לזה בתוך המים ומיד גילו שהם חייבים לרוץ יחד, בשלישייה, אל עבר הלא נודע והאופק או בעקבות כדור ים נסחף ברוח. אמא של אורן ואני המשכנו לחייך זו לעבר זו כל אותו היום, כשהיינו עסוקות עד מאוד בניהול הנדודים מבלי להפריע לילדים להיות מי שהם. וכן, הם התפזרו שוב ושוב, וכך יעשו כל עוד יש בעולם ימים של קיץ ומרחבים שנדמים עצומים כל כך - ומבוגרים שמתבוננים בהם בחיבה, מבלי לקרוא להם בשמות.
