והגדת לחתנך

בשעה שאהרון ברק פרש מקצת מהגיגיו בפני חתנו, רם לנדס, אפשר היה לצפות בערוץ "פוקס" בשידור חי של המועמדת לתפקיד שופטת בית המשפט העליון בארצות הברית, סוניה סוטומאיור, נלחמת על כבודה המקצועי ועל עתידה בפני ועדת השפיטה של הסנאט.

השופט ברק בפעולה. עדיין, מורם מעם (צילומים: ערוץ 2)

עוד לפני שהקרב הגדול החל, הציבור כבר ידע כמעט הכל על תולדות חייה, מצבה הפיננסי, פסיקותיה השנויות במחלוקת, מזגה הסוער והתבטאויותיה הבעייתיות. מי שצפה ב"השופט", סרט התדמית של לנדס ששודר אמש (ג') בערוץ 2, לא יכול היה לדעת בסופו יותר משידע בתחילתו.

והנה ההבדל הקריטי בין שופטים עליונים שם וכאן: שם באמת מאמינים שבתוך עמם הם יושבים, ולציבור יש הזכות לדעת מיהם ומהם. כאן הם יישארו לעד - או עד שתחול מהפכה בדרכי המינוי, מורמים מעם וצוננים כפיסת סטרטוספרה. בעידן שיווקי התדמיות, פלא שיוקרתם ויוקרת המוסד בו הם מכהנים הולכות ומתפוגגות?

מכל בחינה שהיא, "השופט" הוא סרט בעייתי. מחתנו של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס אי אפשר היה לצפות ליותר מאשר היסטוריה קורקטית של הרעיונות המופשטים שברק קידם בעת כהונתו.

מחלוקת מנומסת מדי

קיבלנו כאן את ציוני הדרך בתולדותיו של ברק: המינויים (יועץ משפטי לממשלה ושופט); התמורות הפוליטיות והחברתיות העצומות שחולל בקולמוסו: התמוטטותה של מפא"י בשל ידו הקשה בטיפול בשחיתויות, התפטרותו של יצחק רבין, ניסוח הסכמי "קמפ דיוויד" (ג'ימי קרטר אומר בסרט שהוא היה הגיבור האמיתי של ההסכמים.

ברק עם קרטר. לא ידענו עליו יותר בסוף הסרט

היתה גם הרחבה מתמדת של מושג ה"שפיטות" וניסיון מתמיד לא פחות לשמור כאן על מראית עין של דמוקרטיה נאורה בעוד שהעליון מנכס לעצמו עוד ועוד טריטוריות בחיינו הציבורים והופך לפוסק אחרון גם בחוקיותם של חוקי הכנסת, למגינת ליבם של שונאי האקטיביזם השיפוטי, בו תמך בעקביות ובעוצמה.

כל זה ידוע היטב ולא חדש. כל זה צריך היה לעורר מחלוקת מנומסת פחות מזו שהוצגה בסרט, שדברי הביקורת המהוססים בו מגיעים מפיהם של עיתונאים שאינם בני-סמכא משפטיים ומפוליטיקאים שנחשדים מיד בהגנה על כסאותיהם.

עם כל הכבוד להיותו של אהרון ברק אחד המשפטנים החשובים בעולם, קשה להתעלם מהרושם שלא נעשה כאן שום ניסיון לעמת את השקפותיו ופסיקותיו עם מרואיינים בעלי קליבר אינטלקטואלי ראוי להתמודדות כזאת. בסאונד בייט היחיד של דניאל פרידמן, שדעותיו ידועות, באמת לא היה די.

הבמה היתה איפוא של ברק בלבד, והוא עשה בה כבשלו, כלומר, השמיע פיסות נאומים לטובת ההיסטוריה. הנאומים היו קצרים, וביניהם שובצו שלל קטעי ארכיון וקריינות-סטאקאטו של לנדס שסקר את תולדות העימותים הפוליטיים והחברתיים בישראל בתקופת שיפוטו של ברק, אבל לא האיר בכך במאומה את דמותו.

טלוויזיה סטרילית

היו בסרט בדיוק ארבעה רגעים "אישיים": לבד עם לנדס בלשכתו ביום הפרישה, מחבק את האישה שהצילה אותו בעת מלחמת העולם השנייה בליטא, מנסה להבין את מניעיו של אביו כשזה בחר בגורלו בעת המלחמה ורוכב, 15 שניות בערך, על אופניים בחברת הנכדים.

היתר היה שיר הלל מגויס לחוכמתו, נחישותו, עמקותו, תפיסת עולמו ומזגו השיפוטי.

אפילו התאורה הרכה והעיצוב האסתטי לעילא של המעברים בין נושא לנושא לא הצליחו להפיח בסרט הזה חיים. "השופט" היה לכל אורכו פיסת טלוויזיה סטרילית לגמרי, שונה עד מאוד מ"מר שמגר" המפתיע שהוקרן ימים אחדים קודם לכן במסגרת "רצועה מהחיים" של הרשות השנייה. זה ככל הנראה מה שאהרון ברק הסכים לחשוף, אלה המגבלות שחתנו קיבל על עצמו. בתנאים האלה, באמת אפשר לוותר ופשוט ליצור סרט למשפחה, לחברים ולמעריצים.