שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צהוב לימון
    החודש ימלאו למכבי תל אביב 40 שנות שמעון מזרחי, היושב ראש כבד הראש שאוטוטו סוגר 70. ערן סלע חפר בסיפורים קטנים מהעשורים האחרונים, בדק מה באמת מסתתר מאחורי החזות הרצינית והחמוצה שלו - וגילה שהתשובה היא רצינות וחמיצות

    מי האיש היחיד בספורט הישראלי שיכול להשתמש בביטויים כמו "אגב אורחא" ו"האי לישנא"? אותו איש שעליו מספרת האגדה שבמשחק נגד בית"ר רמת גן ב־1994 - שבו הובילה מכבי תל אביב בהפרש של 80 נקודות והלוח הראה פער של 78 נקודות בלבד - הוא קם, ניגש לשופטי המזכירות, עמד על שלו וזכה בשתי הנקודות החסרות? יפה, אתם בעניינים.

     

    שמעון מזרחי מציין החודש 40 שנה לפעילותו במכבי תל אביב. בהמשך השנה, באוקטובר, הוא יחגוג 70 שנה להיווסדו. אלא שבשנים האחרונות תופסים הדיונים על מבנה ההנהלה של הקבוצה את עיקר הנפח שמקדישה תקשורת הספורט לעניינים שמאחורי הקלעים, ודמותו של מזרחי כשליט הזועף, הנוזף והכל יכול נדחקה לקצה ממש. יש לזה סיבה פשוטה: הוא כבר לא כל יכול.

     

    האמת היא שגם הפגיעה במעמדו של מזרחי בתוך הקבוצה היא נושא שנטחן מכל כיוון. פחות מדברים על הסיפורים שמאחורי הקלעים - הרגעים הקטנים האלה, האמיתיים, שלא תמיד נודע על קיומם, או שעברו שם בדיוק כשלא שמנו לב. האם הם יכולים לחשוף דמות אחרת ממה שהתרגלנו להכיר בארבעת העשורים האחרונים? והאם זה ממש יהרוס לכם אם אגיד כבר עכשיו שלא?


    "לא ייאמן, תמיד יש תור בבנק הזה" (צילום: ראובן שוורץ)

     

    1. המחליט

    שבת אחת בחורף 1974. מכבי תל אביב הגיעה למגרש הפתוח בגבת למשחק ליגה מול הפועל גבת/ יגור - אימפריה בהתהוות וקבוצה שכמעט לא הפסידה בבית.

     

    מעטים לילות החורף בעמק שאינם קרים, אבל אותו לילה היה קר במיוחד וערפילי במיוחד: שחקן שעמד בקצה אחד של המגרש לא היה יכול לראות בבהירות את הקצה השני. עד כדי כך. בערבים כאלה, לא משנה כמה שכבות הבנאדם יערום על עצמו, עדיין ימצא הקור דרך מהירה ואכזרית ישר לעצמות שלו.

     

    על המקומיים, אנשי עבודה שרגילים לקום לפנות בוקר לחליבה ולעבודות אדמה, הבררררר לא עשה רושם. גם לא על האוהדים; שום דבר בעולם לא מנע מהם להגיע בהמוניהם מכל רחבי הצפון בכלל והעמק בפרט, כמו בכל פעם שמכבי התייצבה אצלם. המגרש וכל סנטימטר רבוע סביבו היו מלאים, והאלילים המקומיים ערכו את החימום הקבוע בחולצות קצרות. ואז הגיע האוטובוס של המכבים.

     

    למי שהיה שם קשה לשכוח את הבעות הפנים של מזרחי, מחרובסקי ושאר חברי ההנהלה והשחקנים כשנפתחה דלת האוטובוס והקור חבט בהם משל היה מוחמד עלי. ההלם - מהקור, ובעיקר מהמחשבה שהם אמורים לשחק כדורסל בטמפרטורות כאלה - היה מוחלט. אבל בתוך שלוש וחצי שניות בדיוק התעשתו הבוסים, ובצעד בוטח מיהרו אל שופטי המשחק.

     

    "אין משחק, נכון?", הם שאלו/ קבעו.

    "מה פתאום אין משחק?", תהו השופטים, "ההוראות הן לבטל רק במקרה של גשם, וגשם, כמו שאתם רואים, אין".

    "לא מעניין הגשם. איך אתם רוצים שנשחק בקור הזה? מה אתם רוצים, שנופיע בשבוע הבא בגביע אירופה עם שחקנים חולים בדלקת ריאות?", ניסו מזרחי ואנשיו שוב.

    "לא רלוונטי", ענו השופטים. "זה התקנון".

     

    הוויכוח נמשך ונמשך, אבל להנהלת מכבי - באופן די לא שגרתי - לא עזר כלום. אז הם החליטו להתמודד עם הבעיה בדרך שונה: כשהתייצבו החמישיות לג'אמפ הראשון, שחקני מכבי עלו בטרנינגים. "מכריחים אותנו לשחק, אז נשחק באופן שיסכן אותנו כמה שפחות", אמרו מזרחי ומחרובסקי. וכך היה. גבת/ יגור בגופיות, מכבי בטרנינגים, לאורך כל 40 הדקות. קבוצה אחרת היתה אולי מוותרת על המשחק ומסתכנת בהפסד טכני, אבל מזרחי הוא לא אחד שמסתכן. לא בהפסד ולא באפצ'י.

     

    אגב, נגמר איזה 15 הפרש למכבי. לא באמת חשבתם אחרת, נכון?

     

    2. הבורר

    1992, משחק קריטי ביד אליהו נגד קנור בולוניה. מכבי תל אביב ספגה זה עתה סל עם הבאזר, השופטים אישרו אותו, חתמו על הטופס ונעלמו בחדרי ההלבשה. ניצחון 81:83 לבולוניה. הקהל היה המום, השתולל. המשקיף הצרפתי לז'אד עמד ליד המזכירות ודיבר עם מזרחי, ומסביב נשמעו צעקות, טענות ותלונות.

     

    "אבל מיסייה מיזרקי", אמר לז'אד, "זה מה שהיה". ומזרחי אומר לו: "אז בוא נניח שהשופטים טעו. אתה המשקיף ואני מכיר אותך כבר הרבה שנים". והמשקיף מתעקש באנגלית המצורפתת שלו: "סורי מיסייה, אפילו אני לא יכול לעשות כלום". כמה אנרגיה הושקעה בדיון הזה, שבמקרה הייתי עד לו. מזרחי ניסה הכל, עם תנועות ידיים מעגליות ואחר כך גם זוויתיות. אלפים עמדו ביציעים ולא רצו ללכת הביתה. חיכו לשמעון, שיביא את הניצחון. במקרה הזה, ללא הועיל. כעבור שנתיים, במשחק האגדי ההוא מול בית"ר רמת גן, זה ייגמר בדיוק כמו שהבוס ירצה.


    "די שמעון, חלאס עם הבדיחות, קרעת אותי" (צילום: טל שחר) 

     

    3. האבא

    איזה תמונה מדהימה: וויל ביינום, שחקן החיזוק של מכבי תל אביב, יושב בידיים וברגליים כפותות באזיקים ושומע משופט המעצרים התורן שהוחלט לשחרר אותו למעצר בית. לצידו יושב מזרחי. דמעות זולגות מעיניו של השחקן, דמעות ממלאות גם את עיניו של היו"ר הנרגש, שרוכן לעבר האמריקאי הצעיר ולוחש לו: "אתה שמח עכשיו? אמרתי לך שנדאג לך. אמרתי לך". ביינום, עם הברזלים על הידיים, מנסה לחבק את מזרחי, והבכי הופך לחיוך רטוב.

     

    אחרי שהתפוצצה בתקשורת פרשת הדריסה שבה נחשד ביינום, רענן כץ דרש את שחרורו המיידי מהקבוצה. אבל לא רק שעו"ד מזרחי ייצג את הגארד האמריקאי לכל אורך הדרך: הוא ממש מנע בגופו את התרת החוזה. יותר מזה, ביינום היה הזר הראשון זה שלוש שנים שזכה להארכת חוזה בשנתיים נוספות.

     

    אדם מקורב לביינום הסביר אז את סוד הקשר ל"וואלה": "וויל הוא בחור טוב, שהצליח בעזרת הרבה כישרון וכוח רצון לצאת מהמקום הכי קשה שיש, האינר־סיטי

    של שיקגו. הוא איש קטן ולוחם גדול, שמהמקומות הכי נמוכים הגיע למקומות הכי גבוהים. הוא דואג לפרנס את המשפחה שלו בכבוד, ושמעון העריך את זה. בכל מה שקשור לזהות, להשתייכות, למשפחה, ביינום התנהג כאילו הוא ישראלי שגדל במכבי. הלב שלו צהוב". האמת, בעניין הזה אני נוטה להסכים. בכל הנוגע למשפחה, ובהקשר היותר רחב של הפמיליה הצהובה, אין אבא יותר מגונן ומזדהה ממזרחי. ורגעי השיא שלה - הטובים והרעים - הם הרגעים שבהם אפשר לתפוס אותו מזיל דמעה.

     

    4. הנשיא

    באחד הפרקים בספרו "המאמן" מספר רלף קליין על רעיון שצץ בראשו כששימש ג'נרל מנג'ר במכבי תל אביב בעונת 4־1993: "בזמן המשחקים נהג מזרחי לשבת על הספסל, ונוהג זה לא מצא חן בעיני. 'כנשיא אגודה המוכרת בכל אירופה, אסור שיצלמו אותך ברגעי המתח והרוגז. עליך לשבת במקום נשיאותי, כיאה למעמדך', שיכנעתי אותו, והוא הסכים לדברי. פניתי לגרשון פורמן, מנהל איצטדיון יד אליהו, ואגב העברת בקבוק קוניאק יקר לידיו, ביקשתי ממנו: 'תכין בבקשה לשמעון כיסאות נוחים ומיוחדים בשער שלוש'.

    'שמעון מסכים?'.

    'מסכים'.

    'אני לא יכול לעשות את זה'.

    'למה?'.

    'כי המקומות האלה שייכים לעירייה, ויושבים בהם הנהגים של המפורסמים, שנותנים להם את הכרטיסים שלהם'.

    'אז תן לי שורה שלמה שבה תשב כל הנהלת מכבי תל אביב'.

    'גם את זה אני לא יכול לעשות'.

    'אז אולי בפינה, ליד הספסל, אפשר להעמיד שולחן עם כיסאות?', הצעתי לו מתוך ייאוש.

    לזה הסכים פורמן, ואכן ההנהלה עברה למקומה החדש לשני משחקים רצופים, עד שנמאס לפורמן והוא החליט: 'לא יושבים שם'. מנהל האיצטדיון הורה לפועליו להוציא את השולחן והכיסאות מהמגרש, שמעון נאלץ לחזור לספסל, ואני הצטערתי על בקבוק הקוניאק המשובח, שביזבזתי לשווא".

     


     

    5. המכחיש

    המון רעש סבב את הסגל ההולך ונבנה של מכבי תל אביב לקראת עונת 1996, כשבמרכז עמדה שאלת המשך דרכו של דורון ג'מצ'י - הכוכב המקומי המוביל שסגר בה 12 שנים רצופות נכון לאז. התחושה היתה שהקבוצה עומדת לעבור שינויים רציניים, ושהמאמן החדש־ישן צביקה שרף חושב לבצע מהפכה מוחלטת. כולם ניסו לנחש אם גם ג'מצ'י הוא חלק מהמהפכה הזאת, אבל הקבוצה עדיין היתה בונקר מבוצר מפני דליפות, ואתרי אינטרנט שמפריחים שמועות בכל שעתיים וחצי טרם נוסדו.

     

    ואז, באיזה ערב קיצי ונטול דרמות לכאורה, נפלה לידי פצצה: מקור רציני בישר שג'מצ'י בחוץ, ומכבי הולכת במקומו על בורקו ראדוביץ' - סרבי צעיר שקיבל אזרחות ישראלית - ומתכוונת להחתים אותו לשלוש שנים. ולא רק זה, הכוונה היא גם לתת לו את הגופייה מספר 12, ששימשה במשך כל השנים את ג'מצ'י. ניסיון נוסף להצליב מידע עם מקור אחר הביא לאותה מסקנה ממש: ראדוביץ' בפנים, בטוח בפנים. אמנם אין עדיין החלטה סופית לגבי ג'מצ'י, אבל אם מביאים חורך רשתות כמו הסרבי־ישראלי, סביר מאוד להניח שמראים את הדרך החוצה לקלע הכי טוב בליגה הישראלית אי פעם. אחרי התלבטות הלכנו על זה בגדול, העורך ואני, בשער מדור הספורט. הכותרת היתה: "ראדוביץ' לשלוש עונות במכבי, ג'מצ'י עם רגל וחצי בחוץ".

     

    נרדמתי עמוק בתוך הלילה לגמרי לא שקט ומאוד לא משוכנע. אחרי הכל, לא כל יום משחררים אחד כמו ג'מצ'י ממכבי תל אביב. בבוקר, בפינת הספורט של רשת ב' בקול ישראל, מזרחי התראיין ונשאל לגבי הדברים שפורסמו בעיתון. הוא אמר ש"לא היה ולא נברא", והוריד לי את הביטחון לתחתונים.

     

    כעבור זמן קצר חתם ראדוביץ' בתל אביב, וג'מצ'י עבר לראשון לציון. ומזרחי? נו, אז הוא אמר. מה תעשו לו.

     

    6. המחריש

    בשלב מאוד מוקדם בעונת היורוליג של 97', מחזור שלישי בסך הכל, זימן לוח המשחקים של מכבי תל אביב משחק חוץ נגד צסק"א מוסקבה. המשחק הגיע אחרי שני ניצחונות ביתיים בשני מחזורי הפתיחה נגד לימוז' וריאל מדריד, והתחושה היתה שאם מכבי לוקחת גם כאן - היא הולכת לעונה גדולה. המאמן באותה עונה היה הקרואטי הנורא משופם וינקו ילובאץ, שכבר בשלב ההוא היו לגביו דעות חלוקות. היו שאמרו שהוא מביא איתו רוח חדשה ומגמות שרק מאמן זר ומנותק מהיומיום הישראלי יכול להביא, והיו אחרים - איך לומר את זה בעדינות - שחשבו שפשוט אין לו מושג.

     

    בלילה שלפני המשחק בבירת רוסיה ישב ילובאץ בלובי של בית המלון עם העיתונאים, וניסה לרכוש את אמונם של מי שבהינף יד יכולים לחרוץ את גורלו בעיני ההנהלה והאוהדים. השחקנים היו בחדרים, הלובי היה שומם, והמחוגים השאירו מזמן את חצות מאחוריהם. למעשה זה היה הרבה יותר קרוב לרבע לשתיים כשהסתובבה הדלת הראשית של המלון, ואל הלובי נכנס יו"ר מכבי תל אביב. הוא גרר אחריו מזוודה על גלגלים וניגש אל פקיד הקבלה, ופתאום הבחין בילובאץ משוחח עם עיתונאים. עם עיתונאים! בשתיים בלילה!

     

    ילובאץ ראה עוויתות מוזרות על פני העיתונאים שמולו, הסתובב וקלט את מזרחי שניגש אליו. הוא מיהר לקום מהכיסא, לא בירך את העיתונאים בלילה טוב או משהו, לחץ את ידו של מזרחי ועף למעלית חיוור לחלוטין. מזרחי מצידו סידר את ענייניו בקבלה, נד בראשו כלפי העיתונאים ועלה לחדרו. "הלך עליו", לחש עיתונאי אחד לאחר, "אפשר לפרסם כבר עכשיו שילובאץ לא ימשיך כאן לעוד עונה, ובכלל לא חשוב מה תהיה התוצאה מחר או בשבועות הבאים". וזה בדיוק מה שהיה.

     

    7. הנכבד

    ילובאץ לא היה היחיד שהסתבך בטרם עת. קווינסי לואיס, אחד משחקני החיזוק של מכבי בעונת 3־2002 ומי שהחליף למעשה את אנתוני פארקר, עשה את זה מהרגע הראשון. זה התחיל כבר במסיבת העיתונאים לפתיחת העונה, כשאמר כי בעיניו "מקום שני הוא לא בהכרח כישלון", וש"לפעמים הקבוצה היריבה פשוט טובה יותר, ולא הכל מושלם". מזרחי שמע, סימן אותו והמשיך הלאה.

     

    הפעם הבאה הגיעה במהירות. בסיום אחד האימונים הכינה הקבוצה הפתעה למזרחי ליום הולדתו ה־63. הוא שהה כרגיל בצידי המגרש כשהזמינו אותו במפתיע לעיגול האמצע, הקיפו אותו, שרו לכבודו והציגו בפניו עוגת יום הולדת מכובדת למדי. לואיס, שחשב כנראה שיש לו עסק עם ילדון בן 19 שעלה מהנוער, התקשה להסתיר את התלהבותו ופרע בתנועות נמרצות את תסרוקתו המוקפדת של היו"ר הנבוך - שטרם נתקל בגילויי חיבה מהסוג הזה, ומיהר להחזיר כל שערה למקומה. חדי עין רשמו לפניהם שלואיס יצטרך למצוא לעצמו מועדון אחר בעונה הבאה. וכן, בהחלט כך היה.

     

    8. המאושר

    נינוח וקליל, אפילו בלי החליפה ההכרחית, ישב מזרחי במרכז שולחן חברי ההנהלה במסיבת העיתונאים השנתית של טרום עונת 1990 בבית סוקולוב. הוא וחבריו להנהלה הוקפו בכמה עשרות עיתונאים וצלמים, שבינתיים פיטמו את עצמם בבורקסים עד הישמע הגונג.

     

    אחרי כמה דקות פתח מזרחי בדברים, ושום דבר לא נשמע שונה משנים קודמות: האינטונציות, התוכן, הדגשים. ואז נפל דבר.

     

    דלת הכניסה לחדר המרווח נפתחה, ופנימה פסעו בנחת היונה נדב הנפלד והזר החדש דונלד רויאל, עד שמצאו את מקומם והתיישבו בכיסאותיהם. קיץ שלם עסקה התקשורת בהנפלד, שסיים עונה מצוינת במכללת קונטיקט, וגם בעתידו: האם יישאר לעונה נוספת בארצות הברית? האם ינסה את האן.בי.איי ויהיה הישראלי הראשון שם? התחושה היתה שהנפלד הולך לעשות דברים גדולים באמריקה, ואיש לא האמין בשידוך עם מכבי תל אביב, כך שהתחושה הכללית בחדר היתה של נחיתת חייזר. גם לרויאל אף אחד לא ציפה באותם רגעים, אבל זה היה עניין משני.

     

    כשההתלחשויות בין העיתונאים לבין עצמם הפכו לרעשניות מדי, מזרחי הזדקף במלוא המטר־שבעים שלו ואמר: "רבותי העיתונות, איפה הייתם כל הקיץ? נרדמתם?". זה היה בלי ספק אחד הניצחונות הגדולים של האיש על התקשורת מאז ומעולם. התחושה הזאת היתה כנראה כל כך משכרת, שבמשך שנים הוא חשב איך לשחזר את הנוקאאוט הזה.

     

    כעבור 13 שנה, באותו מעמד, זה בא לו שוב. הפעם במלון הילטון. פתאום העלו את אנתוני פארקר מארצות הברית על מסך וידאו גדול, ושמעו אותו מדבר לראשונה על חזרתו לקדנציה שנייה במכבי תל אביב - הקדנציה שהסתיימה לימים בשתי זכיות רצופות באליפות היורוליג. מי שטרח להביט כמה מטרים הצידה מהמסך היה יכול לגלות את מזרחי יושב שם, מדושן מעונג. שוב הוא השאיר את אנשי התקשורת המומים, ועם מסקנה אחת: מזרחי כנראה יודע לצחוק רק כשאיזה עיתונאי בוכה.

     

    9. המסוכסך

    יחסיו של מזרחי עם רבים מחבריו הוותיקים אינם תקינים, בלשון המעטה. לא מזמן העיד שמלוק

    מחרובסקי בראיון ל"מעריב" כי "אני ושמעון בקושי מחליפים מילה, ואני מדבר על אנשים שהיו כל הזמן אחד בתחת של השני". מחרובסקי הודה שהוא מאוכזב. "חייתי עם בן אדם 20 שעות ביממה במשך 45 שנה". גם רלף קליין ז"ל אמר עליו בזמנו דברים לא מאוד מחמיאים: "אני מעריך את העבודה של שמעון ויש לו לב זהב, אבל הוא עשה גם דברים לא סימפטיים, והוא לא יודע לקבל ביקורת".

     

    מוני פנאן, שותפו של מזרחי לדרך בשני העשורים האחרונים, פנה אליו בקיץ שעבר והציע לו לפרוש יחד איתו. "הם יעשו לך את מה שעשו לי. גם אתה תמצא את עצמך בחוץ", הוא התריע - וכיוון לדייויד פדרמן ולרענן כץ, שעמדו אז מאחורי שורה של שינויים פרסונליים במועדון שהפכו את פנאן לבלתי רלוונטי. מזרחי סירב.

     

    השבר הגדול בין השניים התרחש בעקבות פרשת דילול המניות. החל בשנת 2000, עם הפרטת מכבי, החזיק פנאן ב־5.5% מכלל מניות הקבוצה. כשביקש למכור אותן לפני כמה חודשים, התחוור לו שאחוז שלם דולל בידי משפחת רקנאטי - ששילמה בעבר סכום כסף בשמו לצורך כיסוי גירעון, שלא הוחזר לה. בעקבות כך דולל חלקו של פנאן - צעד שנחשב לתקין על פי חוקי המועדון - למרות שטען כי בעבר הובטח לו שחלקו לא יקטן בשום מקרה. מזרחי לא הצליח (או לא ניסה) לטרפד את המהלך, ופנאן הרגיש נבגד.

     

    בערב ההוקרה שערכו אוהדי מכבי תל אביב, שהוקדש בין היתר לציון 40 שנות פעילותו של מזרחי בקבוצה, לא הזכיר היו"ר את פנאן בנאומו. האחרון, כמובן, שוב נעלב. אמנם הוא מסרב להתראיין בנושא, אבל בשיחות סגורות מעביר ביקורות קטלניות על התנהלותו של מזרחי ועל השפעתו ההולכת וקטנה במועדון.

     

    10. המנצח

    בשנה שעברה סיכם יניב גרין על קדנציה שנייה במכבי תל אביב, וקצין התקשורת של הקבוצה, ניצן פררו, זימן את כל אוחזי העט והמיקרופון למשרדו של מזרחי כדי לתעד את מעמד החתימה. קרה שבאותו קיץ, אחרי כמעט 40 שנות אימוץ, החליטו עלית ומכבי להיפרד, והקבוצה חתמה הסכם אימוץ חדש עם אלקטרה.

     

    במשרד כבר ישבו היו"ר והשחקן וחתמו על המסמכים מול הבזקי המצלמות, משל היו מסי והנשיא ההוא של ברצלונה, מה קוראים לו. הגיע תור השאלות, והבכורה ניתנה לעומר בנוביץ' מערוץ הספורט. "יניב", כיחכח בנו, "עכשיו כשחזרת למכבי תל אביב...".

    "מכבי אלקטרה תל אביב!", קטע אותו מזרחי, ממוקד וחד כהרגלו, תוך שהוא מניף את אצבעו הנוזפת לעבר השואל.

     

    לרגע השתתקו כולם, ואחרי שנייה כבר התגלגלו מצחוק. גם גרין נראה משועשע, וניסה לכבוש את הגיחוך. פניו של מזרחי נותרו חתומים. אין מה לעשות: הוא פשוט לוקח הכל ברצינות תהומית, בייחוד בקרב האינסופי שהוא מנהל עם העיתונאים. על אלי סהר הוא השתולל בתוכנית "רק ספורט" ברדיו ללא הפסקה, ולאחרונה לקח את "הארץ" לוועדת האתיקה על פרסום שתי כתבות - באחת דווח על סכסוך בין פיני גרשון לגור שלף, בשנייה על ההתנהלות הכלכלית התמוהה של הקבוצה בעונה החולפת - ובסופו של דבר גם ניצח. אבל אם פעם היתה הקטנוניות־רטנוניות הזאת חלק מחבילה שכללה גם שליטה כמעט מוחלטת במועדון, דומיננטיות בהחתמת שחקנים ובקשר עם גופים חיצוניים - הרי שהיום ההתנצחויות הבלתי נגמרות עם התקשורת הן בערך כל מה שנותר לו.

     

    • תודה לאהוד כהנים מ־ynet על הסיוע בהכנת הכתבה

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "צהוב לימון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "איזה יום שמח לי היום/ איזה יום"
    צילום: ראובן שוורץ
    הישיבון
    מומלצים