זה התחיל במייל שנשלח אלי לפני שנה וקצת. האמת שבדרך כלל אני לא אחת שטורחת לשבת ולפתוח כל מייל שנשלח, אבל היה משהו בנושא שנראה לי נכון לפתוח ולקרוא, אז פתחתי. אני יכולה לשחזר בדיוק איפה ישבתי בשעה שקראתי את ה"דרושים תורמי שיער לילדים חולי סרטן", ואיך אוטומטית נשלחה לי היד לשיער, אתם יודעים, מתוך הרגל כזה, לשחק בו, תוך כדי "עליתי על זה" שיש כאלה שאין להם את זה, והחלטתי לתרום את שלי.
שנייה אחרי הגיעה המחשבה "היי, גם לי לא יהיה יותר, ובכלל, זה מטורף, תתרמי כסף ודי". ועזבתי, ולא עזבתי, וניג'סתי לכל העולם ב"לתרום או לא לתרום, זו השאלה", ואף אחד לא ענה תשובה מספיק ברורה, כי אתם יודעים, מי מתערב לבחורה בענייני השיער שלה? עוד לא קם האיש עם האומץ הדרוש לכך.
אז עשיתי טלפונים ובירורים ואיך זה הולך ולמי וכל מיני כאלה, אולי חיפשתי את הנקודה שתגיד לי 'עזבי את בכלל לא עומדת בקריטריונים', ובאמת מצאתי כזו, וגיליתי שהשיער שלי באורך הנדרש כמעט בדיוק, ואם אני תורמת - לא יישאר לי בכלל קוקו, ואיך אני אראה ומה יגידו ו'מי יצא איתך בכלל? את אישה', ואולי מצאתי בזה את "האישור" שלא לתרום, אבל כל הזמן עמוק בתוכי אולי חיפשתי את הריגוש שבזה וידעתי שזה לא סוף פסוק מבחינתי.
ובאמת, לילה אחד ישבתי במטבח, ובהבזק של שנייה כזה שאלתי את אמא (או את מי שהיה שם), "יאללה אולי אני אסתפר ודי?" ורצתי להביא מטר, ומדדתי 22 ס"מ, וניסיתי לתאר איך אני אראה ומה יצא ממני בסוף, וזהו ידעתי: אני לא הולכת להתחרט, וזה סופי. ועם ההחלטה והמחשבה הזו הלכתי לישון, ובעצם לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות.
"תמדוד לי 22 ס"מ, תגזור ואז נדבר".
פתאום ידעתי שאני חייבת עוד פעם אחת ואחרונה לחפוף את השיער, לסרק אותו, לסדר, למרות שמחר אני כבר אהיה נטולה. אני משחזרת את זה עכשיו בראש ואומרת לעצמי "יאללה, מה הסיפור? גדל לך מחדש..ואם את מתרגשת מזה, תתארי לך איך הילדים התרגשו" ובכל זאת, היה לי טוב לעשות את זה בפעם האחרונה (מאז לא חזרתי לארוך).
בבוקר,עוד לפני הקפה קבעתי תור למספרה. הגעתי לשם די מבולבלת, לא ידעתי מה לומר לספר- איזה תספורת לעשות, הדבר היחיד שאמרתי לו זה "תמדוד לי 22 ס"מ, תגזור ואז נדבר." ושוב- לחפוף את השיער (לא נתתי לו להשקיע עם מסכה וכל אלה) לסרק, ולקלוע 3 צמות, אחת מאחורה, אחת מכל צד.
ואם יש סאונד שקשה לי לשמוע-זה זה של המספריים ליד האוזן, גוזרות קבוצת שיער בזמן שנראה לך כמו נצח, וזה לא נגמר, רק ממשיך לגזור ולהשמיע את אותו הקול. מה שהיה בסוף - זה נייר כסף ובתוכו 3 צמות, השיער שלי, מנותק, ואת הפנים שלי בזווית העין - משתקפות במראה. לא העזתי להביט בה, לא יכולתי להזיז את הראש כי ידעתי שארגיש שאין לי כלום על העורף, אבל הייתי חייבת, אז הסתכלתי וכמעט בכיתי.
לבכות ממש על זה - לא נתתי לעצמי אף פעם, נראה לי שזה כמו יפחית מערך המעשה, או ייתן הרגשה של פספוס, חרטה או החמצה, ובשום אופן לא הרגשתי ככה, גם לא היום. פשוט אמרתי לספר "עכשיו צריך לסדר את זה לתספורת נורמאלית עם מה שיש. בוא נחליף מקומות. אני אשב עם הגב לראי, אסתכל רק בסוף בסוף.."
וזה מה שהיה. הוא גזר וגזר,( "אני רק מיישר!") ומדד, ושוב גזר, וסירק ופינפן, ובסוף שאל אם אני מוכנה. ברור שלא הייתי. אבל הייתי צריכה, אז הבטתי בראי והייתי בהלם, ושמחתי על השינוי (בסוף יצא מאוד יפה, קצר מאוד), אבל הסטתי את המבט די מהר כי עדיין היה קשה.
ויצאתי ושלחתי ישר תמונה לחברה, וכשהיא הגיבה בדיוק בשלוש מילים "וואו איזה אומץ", אמרתי "איזה אומץ להיות ילד חולה ולחייך". וזה נשמע פלצני, ונשמע מתחסד וצפוי כל-כך, אבל באמת הרגשתי טוב עם זה והייתי גאה. ולמרות הכול-עדיין היה קשה, שמרתי אצלי את החבילה, בערך חודשיים, ואז שלחתי.
וגם עכשיו - כשבא לי ממש שיער ארוך כמו של פעם, או כשראיתי את "שיער", לא יכולתי
שלא להתגעגע, מצד שני - לא יכולתי לעשות אחרת מאשר לשלוח מיילים לכל רשימת התפוצה, על ילדה שחוגגת בת מצווה, והיא זקוקה לתרומה. מצד שלישי - כל טלפון על עוד תורמת ממש עושה לי את היום, ולא הייתי מוותרת על זה לעולם.
כשאני מדברת בטלפון עם תורמת, וחברה שיושבת לידי לוקחת לי את הטלפון באמצע, (רק כדי להגיד לה כמה היא מדהימה בעצם המעשה, כי היא עצמה לא מסוגלת), אני מחייכת וכואבת. כאב של שמחה, כי אני יודעת כמה כוח יש לנו, בדברים הקטנים האלו של החיים, ואיזה צעד נעשה כדי שהשרירים של עוד ילדה ימתחו לכדי חיוך.
- אז אם את/ה לפני תספורת, ויש לכם (מינימום של) 22 ס"מ של שיער לתרום יש המון אנשים שמחכים לזה. בבקשה קלעו צמה לפני שגוזרים את השיער (אפשר כמה צמות), אחרת השיער מתבלגן. לתרומת שיער דרך עמותת "זכרון מנחם"
לחצו כאן.
- לכל הטורים של "בגוף ראשון" לחצו כאן.
