דרומי זכאי, ולא מחמת הספק

לעתים הקשר בין פסוקי התורה ובין המציאות בת זמננו נראה רחוק למדי. השימוש בהלכות המנוסחות בפי אנשים שחיו לפני מאות ואלפי שנים, במציאות המודרנית, מחייב הפשטה רבה כדי לעמוד על העקרונות העומדים מאחוריהן וליישמם הלכה למעשה.

אבל לפעמים פסוקים מפורשים בתורה, שנכתבו לפני 3,500 שנה, אינם זקוקים לשום הסבר כדי להיות רלוונטיים."כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים". (שמות כא-כב). אדם בא באישון לילה כדי לגנוב את צאנו של חברו.

זו אינה סיטואציה עתיקה מלפני 3,000 שנה, אלא מכת מדינה הפוגעת פגיעה קשה בפרנסתן של אלפי משפחות בישראל, והורסת את חייהן.

למעשה, התורה מתירה לבעל הצאן להגן על צאנו, גם אם הדבר כרוך בהריגתו של הגנב. וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות גניבה פרק ט): "הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים... אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין, ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת, בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנאמר: אין לו דמים".

טעות היא לחשוב, שההיתר להרוג את הבא במחתרת הוא מפני שרכושו של ראובן חשוב יותר מחייו של שמעון - שכן התורה לעולם אינה מעמידה את הרכוש מעל חיי אדם. הרמב"ם ממשיך ומסביר את טעם ההיתר: "ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון? לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו - יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו, ולפיכך ייהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן, בין זכר בין נקבה".

כלומר, התורה מכירה ברצון הטבעי של כל אדם להגן על רכושו. אף שאילו בעל הבית חושב בצורה רציונאלית וקרה ייתכן שהיה מגיע למסקנה שעדיף "להיות חכם" ולברוח ולהשאיר את הרכוש מאשר להיות צודק ולמות תוך הגנה על רכושו, הרי שבפועל בעל הבית אכן מנסה להגן על רכושו - בכל מחיר! מכאן, שגנב הבא

במחתרת, אינו מתכוון "רק" לגנוב, אלא הוא לוקח בחשבון את האפשרות שיצטרך להשתמש באלימות על מנת לבצע את זממו.

ברור שהתורה אינה מתירה את דמו של הגנב לחלוטין. אם הגנב כבר בורח, באופן שאין שום ספק שאין בכוונתו להילחם בבעל הבית, אסור לשפוך את דמו. אבל במקרה של ספק - מותר לבעל הבית להרוג את הגנב.

על-פי המשפט העברי היה שי דרומי מזוכה מכל אשמה, ולא רק מחמת הספק. ולמרות זאת, טוב עשו שופטי בית המשפט המחוזי שהחליטו שאי-אפשר לבקר את פעולותיו של אדם בסיטואציה הזו, כאשר חייו בסכנה, כפי שהיה פוסק גם בית דין הדן על-פי דין תורה. טוב עשו גם שהביאו את עמדתו של המשפט העברי בפסק דינם.

• הרב יואב שטרנברג הוא חבר בבית הדין ארץ חמדה-גזית, מפורום בתי הדין לממונות.