נטורי קרתא בערבון מוגבל

כמה פעמים קרה לי, כמו שאני מניח שקרה לרבים מהכיפות הסרוגות, שנכנסתי לשטיבל להתפלל מנחה-מעריב, ויהודי נחמד דחף לי ליד ספר. איזה ספר? "ויואל משה". מחברו ר' יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר. הספר נתחב לידיי ועל פניו של היהודי הנחמד עלה חיוך אבהי. הוא מיד הסביר לי למה כדאי לי לקרוא בספר החשוב, כמה הוא תורם להבין את המציאות.

אלא מה, בפעם הראשונה שנעניתי ליוזמה ונגשתי לקרוא בספר, גליתי להפתעתי שהספר לא נכתב אלי. הוא נכתב דווקא אל היהודי החביב שהגיש לי אותו. מדוע? כי מי שיקרא את הספר (אני ממליץ) יגלה שר' יואל מתייאש די מהר מהציונות-הדתית (עובדי עבודה זרה בשיתוף). הם לא ברי-שיח. את מי הוא תוקף באמת? את ה"אגודה". הם המסוכנים. הם שומרים על חזות "יהודית", אבל נהנים ממנעמי השטן!

כך כתב בסימן קמב:

"ויש שהולכים בסמיות עינים, יען שזה מעשי האגודה ... הנה רוב גדולי ישראל היו מתנגדים לאגודה

מתחלה ועד סוף ... בעת שרצו הציונים לקבלם וליתן להם חלק בממשלתם ... נכנסו לתוכם בשמחה ובששון, והמה למדינה הציונית לחיזוק רב ... בא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד ... ".

בקיצור, אז גיליתי שלא חשוב מה האדמו"ר אמר, חשוב איך משווקים אותו. ויהודי ליטאי כחסידי, שנהנה מביטוח בריאות, מכבישים ותשתיות, ומתמיכה חינוכית (חוק גפני-נהרי ושות') יכולים להסתכל עליי ברחמים ולהטיף לי מספר שתוקף אותם. העיקר שאני אקרא. הם לא צריכים לקרוא.

אבל, תמיד היו הנטורי קרתא. הם באמת צדיקים. "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנחנו הולכים, איי איי איי". עד ש...

בספרו השני, "על הגאולה ועל התמורה", הגיב האדמו"ר על מלחמת ששת הימים, שפגעה אנושות בקונספציה שלו, לפיה מדינת ישראל היא מעשה שטן. לכן נאלץ לכתוב ספר שיסביר למה יש טעם בתפיסותיו למרות הכל. מכל מקום, בספרו תקף האדמו"ר את כל המחשבה כאילו באלימות ניתן להשיג דבר מה בעולם. כך כתב, והדברים מדברים בעד עצמם (כמובן שהוא התכוון לאיסור הנורא שיהודים מגינים על עצמם ויוצאים למלחמה נגד צבאות ערב):

"שהתקין עצמו יעקב נגד עשיו לדורון ולתפלה ולמלחמה ... רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו יארע להם תמיד עם בני עשיו. וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמינו לשלשת הדברים שהזמין הוא עצמו, לתפלה, ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל ... דכל טצדקי (=טירחה, מאמץ) דאפשר לעשות שלא ללחום, אף ע"י בריחה, מחויב לעשות, זולת בשאי אפשר בענין אחר. ויעקב אבינו בודאי היה בכחו להפיל את עשיו ואנשיו ... אף על פי כן הרבה בהשתחוויות ודורונות להפוך לבבו שלא יבוא לידי מלחמה... ברור כשמש שדעת התורה מחייבת לעשות כל השתדלות שבעולם כדי לתווך השלום ולהמנע מן המלחמה ... ואפילו בשביל כל תועלת שבעולם. הכי יש היתר על פי התורה להפקיר ולגרום אבדון נפשות ישראל? ... ובודאי לא נתנה התורה הקדושה רשות להפקיר נפשות ישראל בשביל תועלת המדומה ובשביל אהבת הנצחון."

בימים האחרונים גיליתי שלא

רק הליטאים והחסידים לא סופרים את האדמו"ר מסאטמר, ושולחים אותי לקרוא אותו, אלא גם נטורי קרתא לא סופרים אותו. הפצפיזם של האדמו"ר הוא נר לרגליו של הציבור החרדי בכללו בשביל להימלט מחובת השירות של המדינה (מעשה שטן כבר הזכרנו?), אבל להרים יד, חיתול משומש, אבן, עגלת אשפה בוערת – מותר? ובשביל מה? בגלל שרשויות החוק העזו לעשות את תפקידן ולהגן על ילד? ואפילו אם טועים הם? אפילו מזידים?

הרי לימדנו האדמו"ר שכל מאמץ והשתדלות צריכה להעשות בשביל להמנע ממלחמה.

אולי ככה זה כשצריך לפרוק אדרנלין בימות הקיץ החמים. מבעירים כמה עגלות אשפה, מחממים את המח של צעירי הצאן ונותנים להם להוציא אנרגיות. אולי ככה הם לא ישאלו, כשיחזרו לבית המדרש, איך זה שאף אחד לא קורא את ספרי כבוד קדושת האדמו"ר זצ"ל?!

צחי הרשקוביץ' הוא רב בית כנסת "נצח שלמה", פתח תקוה.