שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משטרת המחשבות של הילודה
    במשך שנים מתנהלת מלחמת תרבות על כבוד האדם וחירותו, בין השאר בניסיון לשכנע שקיימת אפשרות לחולל חיים משמעותיים גם בלי להוליד ילדים. הוקעת רעיונות אלו על-ידי אנשים בעלי כוח - היא היא הסכנה. תגובה ליעל משאלי

    קשה היה לי להאמין למקרא עיניי, וזאת למרות שכבר זמן מה אני מחיישנת רוחות אפלות במחוזותינו, כמעט בכל תחום. מה שנבנה לאיטו, ובמאמצים כבירים, משך שנים, על-ידי חוד חנית של אנשים בודדים, תבוניים ואמיצים במיוחד, איש איש בתחומו, בדרך אל אור תרבותי וחברתי, אל יסודות כלשהם של כבוד האדם וחירותו, אל דרך ארץ ופיקוח נפש אמיתי, שקודמים לכל טאבו (דתי, ואלוהי, וחברתי ותרבותי) - נמחה ברגעים קטנים של שקיעה או רפיסה תרבותית, חברתית ותפישתית. וברגע שנפער חלל מסוים, מיד נשאבים לתוכו, כמו אל החורים שבאוזון התרבותי, כל אותן דעות ותחושות חשוכות שבעבעו מתחת לפני השטח, וחיכו להתפרץ, ועכשיו זו שעתם היפה להתגלות. זהו החושך שעל פני תהום.

     

    אפשר לראות את זה בחומרים התרבותיים המקודשים והמוערכים במקומותינו - החל מזן הסלב הרווח והתכנים המיוצרים הנבחרים, דרך הקמפיין (המגיח בגלים יעודיים) נגד המשוחררים משרות צבאי כחוק, ועד לפרשנות הפשטנית והפרימיטיבית לדמוקרטיה (מישהו באמת רוצה לחיות את חייו לפי רצון רוב העם?).

     

    קראתי את מאמרה של יעל משאלי, וחשכו עיניי. איכה הפכה מלחמה אמיצה בת שנים שעדיין רחוקה מלהגיע לפרקה, איכה הפכה המלחמה על כבוד האדם וחירותו, וזכותו לשוויון הזדמנויות, ולמימוש והגשמה עצמית - ל"טרור חילוני ופמיניסטי אנטי אימהי"? איך הפכו הרעיונות הפשוטים והטובים של בחירה חופשית (ללמוד, לפתח קריירה משמעותית ומספקת, ללדת מוקדם או מאוחר, הרבה או מעט, או לא ללדת כלל) לרעיונות מזולזלים עד מסוכנים, כך לדבריה ממש, רק בגלל שהם מנוגדים "לכל-מה-שאני-מאמינה-וחושבת" (ולצערי, עדיין, לדעתם של רוחות ציבוריות אפלות, חילוניות ודתיות כאחד)?

     

    נסיון להתחיל ולהתווכח עם המאמר מרגיש לי כמו נסיגה של

    מאה שנים, וחזרה על מה שכבר נדמה היה כמובן מאליו. לתומי גם חשבתי שיש נושאים שכבר פומפמו לזרא ואף נטמעו היטב, כמו הרעיון שאפשר לחולל חיים משמעותיים, עבור הפרט והחברה, גם בלי להוליד ילדים, או הרעיון שהלחץ הטאבואיסטי להוליד ילדים, הוא מסוכן בפני עצמו, הן כלפי זכויות האדם הבסיסיות של האם, והן כלפי זכויות האדם הבסיסיות של הילד, וכי במילא כה רבה העזובה, הנטישה, ההזנחה, הסמויה והגלויה, הן של האם, והן של הילד. ובכל זאת, הכרתי בחשיבות השיח, בעיקר עבור השכבות המוחלשות של החברה, וחריגיה, אלה שזכות הבחירה שלהם וכוחם לחיות חיים משמעותיים, סמויים לעיתים גם מעיניהם שלהם. אלה השטופים כחלקיקים נטולי כוח עצמאי בזרם של המגזר שלהם, הדתי כמו החילוני.

     

    אבל עכשיו מתחוור שקבוצות חברתיות כמו "קולך", והשיח המיוצג דרכן, נחוצים שבעתיים, כל עוד אנשים כמו יעל משאלי, המייצגת מילייה חברתי בעל כוח (סופרת פופולארית, ובעלת טור דעה פופולארי), ובעל רעיונות מתקדמים לכאורה, מגלים בפרץ בלתי נשלט גרעין של הוויה חשוכה. ומה שכל כך מסוכן בזן הזה של מחשבה הוא שהיא מנוסחת בסוג של שיק, ובמסווה של פסאודו-נאורות-רטרו-קוּלית (מין שיבה ניו אייג'ית לערכים ישנים ומסוכנים), עם קורטוב רגשני בעל זיקה ישירה לדעת ההמון הסוער. במילים אחרות, ולדוגמא: קשה יותר להילחם בדעה הקדומה השיקית, הגורסת שכל רעה חולה באה עלינו בגלל הכיבוש, מאשר בדעה הקדומה הבנאלית, הגורסת שכל רעה חולה באה עלינו בגלל משכב זכר.

     

    הסכנה האמיתית

    בסחבקיות לשונית ורגשית, ובפרץ בלתי מבוקר, מצהירה הכותבת, ש"משפחה גדולה" היא "המתנה הכי מדהימה", ו"שהכי טוב זה להתחיל ללדת צעירות ככול האפשר", "בסמוך לחתונה", "עוד לפני שהצרכים האגואיסטיים תופסים את מקומם", ובמילים אחרות, אם טרם הפנמנו, "עוד לפני שאנחנו מצמיחות שכל מדומה שאומר לנו שגם אנחנו צריכות להגשים את עצמנו". ואילו כל מה שמנוגד לסחף הדעתנות הרגשני הזה, הוא לא פחות מ"טרור פמיניסטי חילוני" שהיא מתנגדת לו בכל מאודה.

     

    ובאותה נשימה נטולת בלמי ביקורת עצמית, ממשיכה הכותבת לבקר את הלבטים הלגיטימיים של נשים, על חייהן הפרטיים, אימהותן, קריירה, וכל השבאנג. עכשיו ככה: אישית, גם לי לא תמיד יש סבלנות ללבטים האלה. אישית, הלבטים הללו אינם הלבטים שלי. אבל הזלזול הבוטה בלבטים מהסוג הזה, והוקעתם הבוטה העולה מין המאמר, על-ידי כותבת המאוהבת כדי עיוורון בהעדפותיה המשפחתיות האישיות, כך על פי עדותה ממש, היא היא המסוכנת. כי ממקומה המכובד של הכותבת, היא מערערת את מקומם הלגיטימי, המוסרי, ההכרחי של הקולות החלשים יותר,

    הפחות נשמעים, והפחות בטוחים בעצמם, והפחות אהודים במגזרם, ומשתלחת במייצגים האמיצים של הקולות הללו, כאילו היו "רוחות של טרור", וממשיכה בכך לקבע את חביונם של עוולות רבות הנעשות במודע, או בחוסר מודעות מובנה וממוסד, בלשון חגיגית פחות או יותר.

     

    "קולך", כמובן, אינו ארגון חילוני, ועניינו היא הרחבת השיח המסורתי הנשי. אין ספק שמשאלי יודעת זאת. אבל כשהלהט החשוך משתחרר מהבקבוק, העובדות לא יעמדו בדרכו.

     

    ולמען הסר ספק, הקולות המעיזים לערער על הטאבו המשפחתי הרווח והתופח, אינם מבטלים לרגע את "ושמחת בילדיך". הם בסך הכול מאפשרים בחירה, ומרחיבים אפשרויות, במקומות החלשים והפחות מובנים מאליהם, למען כבוד האדם, חירותו, וזכותו לחיים משמעותיים, איש איש באמונתו, ולאו דווקא באמונת רבניו, או באמונתה של יעל משאלי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "משטרת המחשבות של הילודה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים