חברי הצמד הבריטי עלו על הבמה מעט אחרי השעה 22:00, כאשר איש בקהל לא דמיין שחומת הלבנים הפינק-פלוידית שניצבה בגב האולם תהפוך לאלמנט כל כך מרכזי שישמש את הזמרים, הרקדנים ואת הוידאו-ארט באופן כל כך חריג במחוזותינו"
הצמד, שמתעקש לשמור על חזותו האפרורית הבריטית, העמיס על הבמה מכל צבעי הקשת בטעם נכון ומדויק, והצליח להוכיח שאפשר להביא אל הבמה פופ, דאנס ולהיטים בני 20 פלוס בלי שמץ של מבוכה"
חלקה השני של ההופעה כלל כמות גדולה יותר של להיטי עבר, ובשלב זה גם לא הותיר את הקהל אדיש - בניגוד לחלק הראשון. כאן זכינו לשמוע את ''Suburbia'' בגרסה ארוכה, נדירה ומהנה, שהביאה עמה גם את הסרת המסיכות המרובעות מפרצופיהן של הרקדניות המדהימות שהלהיבו את הקהל. ואז - הגיעה שיאה של המסיבה"
וידאו ארט, רקדנים מקצוענים, אביזרי במה נדירים וקלאסיקות משנות ה-80 לצד שירים חדשים ומעולים הפכו את ההופעה של הפט שופ בויז לאחת הטובות של קיץ 2009. עמית קוטלר לא נרגע מהביצוע לקולדפליי ומהארגזים שעפו על הבמה
השנה היא 2000. הפט שופ בויז, ניל טננט וכריס לואו, מגיעים להופעה בישראל לראשונה בחייהם בבריכת הסולטן בירושלים, ומדהימים את הקהל הישראלי עם הלהיטים הגדולים שלהם ועם שירי האלבום החדש דאז, "Nightlife".
כמעט עשר שנים אחרי, שבו צמד נערי חנות החיות - או אם תרצו הכוכבים הגדולים ביותר של שנות ה-80 (כך לפחות על פי הקהל הישראלי) לארץ הקודש, להופעה חד פעמית בפני קהל באותו סדר גודל פחות או יותר (כ-5,000 איש) בתל אביב. ההצלחה, ההיסטוריה וההיסטריה שהיו אז באוויר הפתוח שוחזרו ב-2009 הלילה (ג') בגני התערוכה.
היסטריה, היסטוריה ו-וידאו ארט (צילומים: ירון ברנר)
חברי הצמד הבריטי עלו על הבמה מעט אחרי השעה 22:00, כאשר איש בקהל לא דמיין שחומת הלבנים הפינק-פלוידית שניצבה בגב האולם תהפוך לאלמנט כל כך מרכזי שישמש את הזמרים, הרקדנים ואת הוידאו-ארט באופן כל כך חריג במחוזותינו.
ואם כבר הזכרנו את הוידאו-ארט, כבר מהשיר הראשון, "Heart", ניתן היה להבין שנוכחותם המונוכרומטית של חברי הצמד על הבמה תושלם באמצעותו. לאורך כל ההופעה שימש הוידאו-ארט אלמנט בלתי נפרד ואף הכרחי בנוכחותם של השניים.
לצד צמד רקדנים אפרו-אמריקנים, שליוו את טננט ולואו כבר מהשירים הראשונים, ניצבו שניים, שבהמשך התגלו כשתיים, שעל ראשן הושם ריבוע קרטון, שהוסר רק בחציו השני של המופע.
שברו את הדיסטנס
הפט שופ בויז המשיכו להפליא עם "Love Etc", עם "Pandemonium" (ששולב בגרסה מיוחדת ומדהימה של "Can you Forgive her" ועם "Building A Wall"
מאלבומם האחרון, "yes")
ושברו את הדיסטנס עם הקהל, אחרי שתיקשרו איתו מעט מאוד עד לאותה נקודה - בעיקר באמצעות חיוכים ושואו מדהים בלהיט "Go West" מהאלבום "Very".
נוכחות מונוכרומטית
שני הרקדנים עלו על החומה המדוברת שהפכה למדרגות צחורות, ונופפו בסרטים שתיקשרו באופן מופתי עם קטעי הוידאו ברקע, ועם קליפ הגרפיקה הממוחשבת האלמותי לשיר שיצא ב-1994.
אחרי כמה שירים נוספים, ביניהם "Left To My Own Devices" ו-"Always On My Mind" ושירים נוספים מהאלבום החדש כדוגמת "The Way It Used To Be" (מהקטעים החלשים בהופעה), שבו השניים והפציצו עם "Jealousy", הבלדה הגדולה ביותר שלהם, שזכתה כאן לביצוע מרשים במיוחד ולקטע ריקוד א-לה "נולד לרקוד", שהסתיים בהשלכת קוביות הדדית בין הרקדן לרקדנית (כן, אותן קוביות שהרכיבו את החומה המדוברת).
חלקה השני של ההופעה כלל כמות גדולה יותר של להיטי עבר, ובשלב זה גם לא הותיר את הקהל אדיש - בניגוד לחלק הראשון. כאן זכינו לשמוע את "Suburbia" בגרסה ארוכה, נדירה ומהנה, שהביאה עמה גם את הסרת המסיכות המרובעות מפרצופיהן של הרקדניות המדהימות שהלהיבו את הקהל. ואז - הגיע שיאה של המסיבה.
מלטיני ועד קולדפליי
מיד לאחר "Suburbia" הגיעה המחרוזת שהיתה לקטע הטוב ביותר בהופעה; מדובר בשיר "Se a Vida e" הלטיני המלהיב שהפך ל-"Viva La Vida", גרסת הכיסוי המובטחת לקולדפליי ול-"It’s A Sin". שני השירים לא חוברו להם יחדיו, אך היו כל אחד בפני עצמו מרשימים ומהנים.
החלק השני הרים את הקהל מאדישותו
לאורכה של כל ההופעה עמד כריס לואו, החלק הפחות נוצץ בפט שופ בויז, בז'קטים מתחלפים (ונוצצים, מוכרחים לומר) ומשקפי שמש וכמנהגו לא תיקשר כלל עם הקהל. ניל טננט הזמר מיעט אף הוא לתקשר עם הקהל, אך במעט הפעמים שעשה זאת זכה לתשואות רמות.
הופעתם של הפט שופ בויז, שהובאה לישראל במסגרת "Pepsi Max Music Show", נחתמה בשניים מהלהיטים הגדולים ביותר שלהם - "Being Boring" ו"West End Girls". באחרון, בניגוד לביצועי ההופעות הגדולים שלהם ולביצוע השיר בהופעה מ-1999, לא הגיחה הזמרת שאמורה לשיר עם טננט את הלהיט הענק הזה. עם זאת, בשילוב הרקדן והרקדניות שליוו את הפט שופ בויז, היה מדובר בשואו שלא רואים כמותו כל יום, גם לא כל שנה.
הרקדניות המדהימות מסתתרות מאחורי המסיכות
טננט את לואו, צמד בריטים שהראשון שבהם באמצע שנות ה-50 לחייו והשני על סף כניסתו אל אותו עשור, הצליחו במטה קסמם להפליא גם אחרי 25 שנה במקצוע.
הצמד, שמתעקש לשמור על חזותו האפרורית הבריטית, העמיס על הבמה מכל צבעי הקשת בטעם נכון ומדויק, והצליח להוכיח שאפשר להביא אל הבמה פופ, דאנס ולהיטים בני 20 פלוס בלי שמץ של מבוכה, עם כבוד אדיר לשנות ה-80, אותו עשור שבנה את הפט שופ בויז, ולהביא לישראל את אחת ההופעות הטובות של קיץ 2009.
_a.jpg "מופע נדיר במחוזותינו צילום: ירון ברנר")
_a.jpg "25 שנה במקצוע ועדיין עושים קסמים צילום: ירון ברנר")
_wa.jpg)
_wa.jpg)
_wa.jpg)
_wa.jpg)
_wea.jpg)
_wa.jpg)
_wa.jpg)
