מדוע רק אשכנזים מועמדים לעליון?

כשעיינתי ברשימת 20 המועמדים להתמנות לבית המשפט העליון, בשנתה ה-61 של המדינה, הכתה בי העובדה שמדובר ברשימה "אשכנזית" למהדרין. "ספרדים" – נאדה (ערבים – שאני).

גם אם נסכים שהעליון לא צריך "לייצג" את פני החברה אלא רק "לשקף" אותה, היכן השיקוף? היכן הרב-תרבותיות המצויה ביסוד חברת המהגרים הישראלית, שחלק ניכר מבניה הם "ספרדים"? נכון, מערכת המשפט איננה כור ההיתוך הצה"לי, שרוב רובו של העם "מושלך" לתוכו, דבר שהוליך בני עדות המזרח עד לראש הפירמדה, אלא מערכת אליטיסטית יותר, עם תנאי סף משמעותיים. עם זאת, כיצד קורה שבפתח העשור השביעי למדינה עדיין אנו עדים ל"טוהר" אתני שכזה, כך שנפקד מקומם של מועמדים ספרדים בתוך קבוצה של 20 מועמדים, במיוחד כאשר מדובר במוסד מהחשובים והמשפיעים בישראל?

אם "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כדברי טשרניחובסקי, ואם "ההוויה קובעת את התודעה", כמאמר קרל מרקס, אזי אפשר לצפות ולקוות לגוון משפטי וחברתי שונה משופטים שיבואו מקרב בני עדות המזרח. רבים מהם מורגלים לדגש על משפחתיות ושבטיות - להבדיל מטיפוח האינדיבידואל האופייני למערב; יש שהם שואבים ממקורות תרבותיים אחרים; הם קרובים יותר לדת ולמסורת; הם יותר "ימניים"; הם צפויים להכיר מקרוב את חיי העשירונים הנמוכים יותר והווייתם; הם צפויים להיות מי שזרה להם תחושת "הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן", המאפיינת את התנהלות בני האליטות, ומוכר להם הצורך להבקיע מחסומים כדי להשיג דריסת רגל, עמדה ומעמד; הם צפויים להיות בני הפריפריה ולא בני האליטות.

במתח הקיים בין דת למדינה, בין זכות הקניין לזכות השוויון, בין זכויות אזרח פוליטיות לזכויות חברתיות, בין השקפת עולם "ימנית" "לשמאלית", בשאלה מהו "צדק חלוקתי" וכיצד לממשו ובצורך לאזן את אלה - כל אותם דברים הקובעים את פני המדינה והחברה, אפשר לצפות ולקוות להבדל ממשי ב"טון" וגם ב"מוזיקה", בין שופטים "ספרדים" ל"אשכנזים".

השאלה איננה איזו עמדה עדיפה, אף שמהעליון של שני העשורים האחרונים נושבת יומרה (ריקה) לעליונות אידיאולוגית, דתית כמעט, של תפיסת עולם מסויימת. אלא, כשמדברים על שיקוף החברה, בייחוד עת עוסקים בנושאים הקובעים את פני החברה והמשטר, מצופה כי כל בני העם והמדינה יהיו שותפים לכך, ולא שהדבר יהיה מסור לקבוצה אחת בלבד, המשליטה באדנות ובהתנשאות את סולם ערכיה על הכל.

לא מיותר לציין כי אין כל מחסור במועמדים "ספרדים" ראויים. ביחוד כאשר זוכרים כי נדרשת מהם פעמים רבות הצטיינות יתרה כדי להבקיע את חומות המעוזים האינלטלקטואליים.

נשיאת העליון, דורית ביניש, התלוננה לאחרונה שניכור הציבור כלפי בית המשפט יסודו בכך שהעם אינו בקי בפסיקותיו, ואילוּ רק יונחלו כאלה, בתוכנית טלוויזיה שתנחה אשכנזיה בת האליטה המפא"ייניקית ... "יבוא לציון גואל". כאילו מצופה ממישהו, פרט לסטודנטים ופרופסורים למשפטים או לעורכי-דין, לבקיאות בפסקי-דין.

את פתח לה, שיסוד הניכור נעוץ במקום אחר: בכך שחלק ניכר מתושבי המדינה - יהיו אלה מתנחלים, חרדים או ספרדים - מרגישים שמדובר במוסד שהינו במידה רבה מועדון סגור של האליטה האשכנזית-ליברלית-מערבית-חילונית. מוסד המתנשא עליהם. מוסד שאין להם, בני הפריפרייה והעשירונים הנמוכים יותר, מסורתיים, בעלי זיקה ברורה למשפחתיות, לדת ולמזרח, דריסת רגל ממשית בו, ושתפיסת עולמם אינה מוצאת בו ביטוי. שיקוף המגזר הדתי-ימני עתיד נוכח השינוי האחרון בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, למצוא תיקון. השיקוף העדתי, לעומת זאת, אף שהוא בנפשנו, נדחק - כרגיל - לקרן זווית, כפי שמדגימה באופן בוטה כל כך רשימת '20 האשכנזים המופלאים'.

עו"ד עמוס ון-אמדן, יו"ר המועצה הארצית של לשכת עורכי-הדין