קבוצה של אנשים אנונימיים ננעלת מרצון בתוך וילה חשוכה. הם עושים את זה לאחר שראו, כל אחד בנפרד, מודעה הפזורה ברחבי העיר, בה נכתב "המרו על חלקיק קטן מחייכם למען ההזדמנות ליצור עתיד חדש כמשוררים, כסופרים או כתסריטאים מקצועיים, לפני שיהיה מאוחר מדי, חיו את החיים שעליהם חלמתם".
איזה אנשים יצטרפו לסדנה כזאת? אנשים שמוכנים להינעל בווילה מרושתת מצלמות, אנשים שמוכנים לתעד
| קטע מהספר |
|
| שלכם, הקדוש רקטומוס / צ'אק פלאניוק |
|
צ'אק פלאניוק, מחבר "מועדון קרב", חוזר ברומן "רדופים", שחלק מתוכו גרם לעשרות אנשים להתעלף בהקראות. בעלי קיבה חלשה, הסיפור הבא הוא לא בשבילכם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
כל רגע מהחיים שלהם, אנשים שמוכנים לנסוע לאי בקצה השני של העולם ולהצטלם בבגדי ים אוכלים פירות, חיות או עומדים על רגל אחת על מוט עץ. אנשים אקסהבציוניסטים, רודפי הרפתקאות ופרסום, אנשים שזקוקים לדחיפה בקריירה שלהם, אנשים שחושבים שהם נורא מעניינים, בקיצור. אנשים, כמו כולנו.
צ'אק פלאניוק הוא מומחה לאנשים עם נטייה מיוחדת לחולשות, עליבויות ופגמים; פלאניוק הוא סופר ועיתונאי אמריקאי שכתב כמה וכמה רבי מכר שותתי דם והפרשות גוף, הידוע ביניהם הוא "מועדון קרב" המופתי. "רדופים", הספר האחרון שלו שתורגם לעברית, נכתב ב-2005, וכמו תמיד אצל פלאניוק הוא מתבוסס באתוסים של התקופה: ריאליטי טלוויזיוני בו הגיבורים נחשפים, מתבזים ומנופים, תרבות הסלבס ו-wannabees, ניו אייג', סקס, בלבול וחיפוש אחרי גאולה.
האנשים שננעלים בווילה מכירים את המשחק; הם לא באמת יוצרים, הם לא באמת צריכים ליצור כדי להתפרסם. הסיפור שלהם, על איך ננעלו בווילה, הוא שיפרסם אותם. הם רק צריכים לשרוד עד הסוף כדי לספר אותו. ושווה להם שהסיפור יהיה מחריד, קשה, מזעזע, כי זה יגדיל את העניין בהם, וגם כמה שפחות מהם שישרדו - ככה פחות יתחלקו בתהילה.
אז זה מה שהם עושים בווילה, בתהליך הסלמה מתמיד - הם יוצרים לעצמם מציאות מחרידה יותר ויותר, ובדרך נפטרים מכמה שיותר מהם.
הספר בנוי כאוסף של סיפורים, שירים , קטעים קצרים. בדיה, וידוי אמיתי וכנה, שקר ודימיון פרוע, וכולם רודפים זה את זה. מדובר ברומן שבור אבל מאורגן. הסיפורים והשירים נכתבו על ידי הכלואים, והם מתארים את החיים הקודמים שלהם. הסיפורים חושפים, כמו הפלאשבקים ב"אבודים", את הקשרים הקודמים בין הכלואים, ומגבירים את תחושת העיוות של העולם. יש תיעוד ישיר, חסר פניות, נטול שיפוטיות, של האימה.
והאימה היא מעשה ידי אדם; האימה צומחת ממה שהם מוכנים לעשות אחד לשני, ולעצמם, בדרך אל משהו שייתן להם משמעות, יהפוך אותם לחשובים, לבני אלמוות. והמשהו הזה הוא פרסום. תהילה. חיי נצח.
הספר נע בין המגוחך והנלעג למפחיד. מפחיד כי יש גרעין של אמת בפארסה הזאת, כי יום אחד זה עוד
יתרחש, באמת, ואנחנו נשב ונצפה בזה ולמחרת יתפרסמו טבלאות רייטינג ומישהו יעשה קופה. וכולנו יודעים את זה. אנחנו, כמו הכלואים, יודעים שמשהו נורא יקרה, ומחכים לו בסקרנות עצלה, בהתרגשות קלה.
למרות סלט החומרים המשובח הזה, שאין מתאים ממנו לימי הקיץ, הספר מתקדם לתוך איבוד מומנטום; הוא נפתח בצעקה גדולה עם הסיפור "קרביים", סיפור על המחיר הנוראי שטעות אחת, שפאדיחה אחת, מחוללת בחיים. וכמה מהתיאורים הוויזואליים שבו עדיין רודפים אחרי.
אבל תהליך ההסלמה שהוא בלב הספר – הסלמה במצב הכלואים בבית, ביחסים ביניהם, בדברים שהם עושים - עובד נגד חווית הקריאה. כל הזמן מחכים שמשהו נורא יקרה, וזה לא קורה, רק עוד ועוד דברים נוראיים כמו הקודמים מתרחשים, וכן, הכל זוועות, בלי ספק, אבל גם זוועות שחוזרות על עצמן מאבדות את היכולת לזעזע ומקהות את החושים.
רדופים, מאת צ'אק פלאניוק, הוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: אורי בלסם, 425 עמ'
