רק 28% מעולי חבר המדינות: בטוח שנישאר בארץ

נשארים בארץ? לא בטוח. סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2009 שהתפרסם היום (ב') מעלה גילויים לגבי הבדלים ניכרים בין ציבור העולים מחבר המדינות לאוכלוסייה הכללית בישראל. מידת האמון במדינה בקרב ציבור דוברי הרוסית נמוכה באופן קיצוני ביחס לציבור הכללי, עד כד כדי כך שרק 28% בקרב ציבור זה בטוחים שיגדלו את ילדיהם בישראל - לעומת 80% בציבור הכללי. עוד עולה כי התמיכה הכללית בצה"ל נמצאת בעלייה - בעוד המשטרה חווה כרסום מתמשך באמון הציבור.

• מסמך - קראו את מדד הדמוקרטיה המלא לשנת 2009
  

הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה הוגש הבוקר לנשיא המדינה שמעון פרס. הוא נערך במארס 2009 בידי חברת מחשוב בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הישראלית הבוגרת, וכלל 1,191 נבדקים שרואיינו בשלוש שפות: עברית, ערבית ורוסית. טעות הדגימה בו עומדת על 2.8%. זו הפעם השביעית שהסקר נערך.

הוא התקיים לראשונה בשנת 2003.

נתוני הסקר נותחו על ידי פרופ' אשר אריאן, מיכאל פיליפוב ואנה קנפלמן מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. הסקר כלל שאלות קבועות שאינן משתנות משנה לשנה (כגון השאלות העוסקות באמון הציבור במוסדות שונים), ובנוסף, כבכל שנה, הוקדש פרק אחד של שאלות לנושא ספציפי משתנה. השנה עסק פרק זה בהערכת ההשתלבות של העולים מחבר המדינות בחברה הישראלית מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית. ההערכה התבצעה הן על בסיס שאלות שנשאלו העולים עצמם, והן על בסיס שאלות שנשאל הציבור הכללי. בנוסף, התבצע פילוח השוואתי בין ציבור העולים לציבור הכללי גם בשאלות הכלליות.

לפחות מהבחינה הפוליטית, הדעה הרווחת היא שה"רוסים" השתלבו בישראל. ואולם, ממצאי המדד מלמדים כי העולים מחבר המדינות חשים שאין ביכולתם להשפיע על המתרחש סביבם גם במלאות 20 שנה לראשיתו של גל העלייה. מתברר גם שמצב הרוח של ציבור העולים מחבר המדינות קשה יותר מזה של הישראלים הוותיקים, הבעיות שמהן הם סובלים חמורות יותר בעיניהם, ותגובותיהם חריפות בהשוואה למגזר היהודי הוותיק. כך למשל, מגזר העולים מביע דאגה גדולה יותר מבעיות הביטחון, הוא משוכנע פחות ברצונו לחיות בישראל ואינו בטוח שהיה רוצה שילדיו יגדלו בה.

תוצאות המדד - אמון הציבור במוסדות

זינוק לנשיאות, צניחה למשטרה

בתחומים הכלליים, מגלה הסקר שהאמון בדמוקרטיה הולך ויורד. 61% מכלל הציבור הישראלי אינם מרוצים (בדרגות שונות) מהאופן שבו הדמוקרטיה הישראלית מתפקדת, לעומת 57% במדד הדמוקרטיה 2008. בין המשיבים, 28% מהציבור סבורים שבישראל יש יותר מדי דמוקרטיה,

35% סבורים שישראל דמוקרטית במידה המתאימה, ו-37% סבורים שהדמוקרטיה בישראל אינה מספקת.

כבכל שנה, נבדקה בסקר מידת האמון של הציבור הישראלי בגופים ציבוריים שונים. כמו בשנה שעברה, הגוף שהציבור נותן בו את האמון הרב ביותר הוא צה"ל, והאמון הציבורי בו אף עלה מ-71% ל-79%.

מוסד נוסף הנהנה לאמון גבוה יחסית הוא מוסד הנשיאות, הזוכה באמונו של 60% מהציבור, ומשלים עלייה עקבית ורציפה בשנתיים האחרונות, עד לכמעט פי שלושה מה-22% בשנת 2007, אז החליף שמעון פרס בתפקיד את משה קצב (ב-2008 עמד האמון בנשיאות על 47%). מוסד נוסף שהאמון בו התחזק הוא בית המשפט העליון - שהיה בשנה שעברה בשפל חסר תקדים של 49%, ושב ומתחזק השנה ל-57%. נרשמה עלייה גם באמון במפלגות, אם כי זו נותרה נמוכה ביותר - מ-15% בשנת 2008 ל-21% בשנת 2009.

מנגד, גוף שהאמון בו נמצא בירידה הוא המשטרה, שהאמון בה עומד על 40% בלבד, ומצוי בירידה עקבית מאז 2003, אז עמד על 66%. גם ההשוואה הבינלאומית מראה תמונה עגומה בעניין זה: האמון במשטרה בישראל נמוך בהשוואה למדינות דמוקרטיות רבות אחרות - ישראל נמצאת במדד זה במקום ה-21 ברשימה של 24 מדינות (בין רומניה לטייוואן).

77% מהעולים תומכים בטרנספר מרצון

כאמור, רבים מהמדדים בסקר נבדקו השנה באופן השוואתי, בין הציבור הכללי לציבור העולים. בתחומים רבים נמצאו הבדלים משמעותיים בין שני הציבורים.

יכולת השפעה: כמחצית מהציבור חשים שאין להם שום יכולת להשפיע על מדיניות הממשלה, אך 80% בקירוב מרגישים שהם יכולים לשנות דברים במסגרות שהם חיים בהן - יישוב המגורים, מקום העבודה ומקום הלימודים. לעומת זאת, העולים מרגישים שיכולת ההשפעה שלהם על סביבתם נמוכה יותר, ורק כ-50% מהם מרגישים שאין להם כל יכולת לשנות דברים במסגרות הללו.

חופש הביטוי: הציבור הישראלי מאמין בחופש הביטוי כערך כללי, אך רובו מסרב לאפשר הבעת ביקורת חריפה כלפי המדינה. כך למשל, 74% תומכים ב"חופש ביטוי לכולם ללא קשר לעמדותיהם", ובה בעת 58% מסכימים ש"יש לאסור על נואם פוליטי לבטא ביקורת חריפה כלפי מדינת ישראל". בשאלה האחרונה, מדובר בעלייה של ממש לעומת מדד 2003 (48%). בשאלה זו אין הבדלים בין הציבור הכללי לציבור העולים.

היחס לערבים אזרחי המדינה: הנתונים מלמדים על תמיכה רחבה יחסית, ההולכת וגוברת בעקביות, בשלילת זכויות פוליטיות מהמיעוט הערבי בישראל. כך למשל, 53% מהציבור היהודי תומך בעידוד הגירת ערבים מישראל - ובשאלה זו יש הבדל עצום בין האוכלוסייה הוותיקה לעולים: 77% מהעולים תומכים בכך, לעומת 47% מהציבור היהודי הוותיק. 33% מהיהודים הוותיקים מוכנים לצירוף מפלגות ערביות לממשלה, לעומת 23% מהעולים. 27% בלבד מתנגדים לאמירה ש"יש צורך ברוב יהודי בהחלטות גורליות למדינה", בהשוואה לשנת 2003 - אז התנגדו 38% לאמירה זו.

38% מכלל הציבור היהודי סבורים שלאזרחים היהודים צריכות להיות יותר זכויות משיש לאזרחים הלא יהודים (43% מהיהודים הוותיקים, לעומת 23% מהעולים). 41% מהיהודים הוותיקים גורסים כי "ערביי ישראל מקופחים לעומת האזרחים היהודים", לעומת 28% מהעולים.

גם שאלת הנאמנות למדינה, שעמדה בכותרות עם מאמצי החקיקה של שיראל ביתנו בנושא, עמדה למבחן בסקר: 54% מכלל הציבור (יהודים וערבים) מסכימים כי "רק אזרחים הנאמנים למדינה זכאים ליהנות מזכויות האזרח" (56% מהיהודים הוותיקים, 67% מהעולים ו-30% מהערבים).

מיהו ישראלי: הנסקרים נשאלו בין היתר מהו התנאי החשוב להיות "ישראלי באמת". כ-50% מהנשאלים השיבו שהתנאי החשוב ביותר הוא להיוולד בישראל.

האשה בבית? דווקא הערבים סבורים שלא

מנהיגות: בהתאם לסטריאוטיפ, בקרב הציבור דובר הרוסית יש כמיהה עזה לדמות של "מנהיג חזק", אך מתברר שזו קיימת גם בקרב הציבור הרחב - 61% מהציבור תומכים ברעיון ש"כמה מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים", והתמיכה בו מתחזקת ל-74% בקרב העולים. הפערים בין עמדות העולים לבין עמדות הוותיקים בסוגיית המנהיג החזק נותרו קבועים מאז 2003.

כמו כן, בולטת התמיכה הגבוהה של ציבור העולים ב"שלטון מומחים", שרים וחברי כנסת מקצועיים בתחום האחריות שלהם המקבלים החלטות בלי קשר להעדפות הציבור, על בסיס שיקולים מקצועיים בלבד. העולים תומכים בעמדה זו בשיעור גבוה - 72%, לעומת 55% בקרב הציבור היהודי הוותיק.

דת: 68% מהיהודים הוותיקים סבורים שיהודיותם של רוב העולים מוטלת בספק; 69% מתוכם אינם מעניינים שאחד מבני משפחתם יתחתן עם לא יהודי ממוצא "רוסי".

מגדר: בכלל הציבור, 67% מתנגדים לאמירה "גברים הם מנהיגים פוליטיים מוצלחים יותר מנשים", אולם 53% מהחרדים תמכו בה וכ-50% מהעולים מחבר המדינות (עלייה ניכרת, ביחס ל-41% בשנת 2008). 9% מהחילונים, 17% מהמסורתיים ו-36% מהדתיים הסכימו כי "טוב יהיה אם הגבר יפרנס בחוץ והאישה תטפל בבית", לעומת 44% תומכים מקרב יוצאי חבר המדינות שהגדירו את עצמם חילונים. ניתוח התשובות של כלל הציבור מראה ש-26% מהציבור היהודי הוותיק הסכימו עם אמירה זו, לעומת 46% מכלל העולים.

לעומת זאת, באופן שיימצא מפתיע ביותר עבור רבים, דווקא הציבור שבו התמיכה באמירה זו היא הנמוכה ביותר הוא הציבור הערבי - 24% בלבד. זאת, אף שבפועל, שיעור הנשים המשתתפות בשוק העבודה בציבור זה הוא נמוך ביותר. להערכת מנתחי הנתונים, ייתכן שהדבר מעיד על כך שהשיעור הנמוך של נשים עובדות בציבור הערבי הוא מצב שנוצר מכורח נסיבות ואינו מגובה בהכרח בתפיסה עקרונית.

לגיטימציה לשימוש באלימות פוליטית: 33% מהעולים מחבר המדינות מסכימים כי "ניתן להצדיק שימוש באלימות למען מטרות פוליטיות", לעומת 35% מהערבים אזרחי ישראל ו-22% מהיהודים הוותיקים. בקרב כלל הציבור נרשמה הלגיטימציה הגבוהה ביותר לשימוש באלימות פוליטית אצל הצעירים בגילים 30-18 - 27%.

פינוי התנחלויות: עמדת העולים נציות יותר מאלו של כלל הציבור היהודי. 48% מהציבור היהודי אינם מוכנים לפינוי התנחלויות במסגרת הסכם קבע, לעומת 64% מהעולים; 37% מוכנים לפנות יישובים מבודדים (30% מהעולים); ו-15% מוכנים לפנות את כל היישובים (6% מהעולים).

מתעדכנים בפוליטיקה, אבל לא מתעניינים

שחיתות: רוב הציבור הישראלי - 89% - סבור שבישראל יש שחיתות, ו-50% סבורים שהפוליטיקאים נמצאים בפוליטיקה אך ורק למען הרווח האישי. בקרב הערבים אזרחי ישראל הדעות שונות, והאמון שלהם בפוליטיקאים גבוה יותר: 66% נוטים לחלוק על העמדה שהפוליטיקאים מעוניינים רק ברווח אישי, ורק 22% מסכימים עם הטענה ש"כדי להגיע לצמרת הפוליטית אדם צריך להיות מושחת". מאידך, הקבוצה הפסימית ביותר באשר לניקיון הכפיים של הפוליטיקאים היא זו של יוצאי חבר המדינות: רק 47% מהם מסכימים שהפוליטיקאים מעדיפים את האינטרס הלאומי על פני האישי.

התעניינות בפוליטיקה: בשנת 2009 גילו 66% מהישראלים עניין בפוליטיקה במידה רבה או במידה מסוימת, לעומת 73% בשנת 2006 ו-76% בשנת 2003. הערבים אזרחי ישראל הם הקבוצה המרוחקת ביותר מהפוליטיקה הישראלית - רק 39% מהם מעידים על עצמם שהם מתעניינים בפוליטיקה. הירידה בעניין בפוליטיקה בולטת בעיקר בקרב הצעירים - בתוך שש שנים חלה ירידה של 18% במידת העניין של הצעירים בפוליטיקה: בשנת 2009 רק 50% מהצעירים מעידים על עצמם שהפוליטיקה מעניינת אותם. עם זאת, 78% מהנשאלים מתעדכנים על הנעשה בפוליטיקה מדי יום, או פעמים אחדות בשבוע. שיעור המתעדכנים בפוליטיקה גבוה במידה רבה מן המתעניינים בפוליטיקה.

רצון לחיות בישראל: בקבוצת הגיל 40-31 (הורים לילדים עד גיל 18), 80% מהוותיקים בטוחים כי ברצונם לגדל את ילדיהם בארץ, לעומת 28% בלבד מיוצאי חבר המדינות. 92% מהוותיקים רוצים במידה זו או אחרת שילדיהם או נכדיהם יחיו בארץ, לעומת 74% מהעולים. להערכת מנתחי הנתונים, לנוכח המשקל הרב שהעולים מייחסים לתחושת הביטחון, ייתכן שאחד ההסברים לממצאים אלו הוא שיותר מ-50% מיוצאי חבר המדינות מתגוררים ביישובי הפריפריה בצפון המדינה ובדרומה, והם סובלים בשנים האחרונות ממצב ביטחוני רעוע ומתחושת איום גבוהה.

המדד מראה ירידה בשיעור המשוכנעים ברצונם לחיות בישראל בקרב ציבור יוצאי חבר המדינות, מגמה הבולטת בקרב העולים הצעירים. ירידה ברצון לחיות בישראל אפיינה גם את הצעירים היהודים הוותיקים בסוף מלחמת לבנון השנייה, אולם בקבוצה זו חלה התאוששות מרשימה, ונכון לשנת 2009 הרצון שלהם לחיות בישראל גם בעתיד הרחוק חזר לרמות שנרשמו לפני שנת 2006 (80%).

הן העולים הן היהודים הוותיקים רואים בסיבות הביטחוניות והכלכליות את המניעים העיקריים להגירה מישראל, אם כי 81% מהעולים - לעומת 59% מהוותיקים - רואים במצב הביטחוני את הסיבה המרכזית לרצונם לעזוב את ישראל.

האם העלייה כדאית: רק 28% מהעולים סבורים ששאיפותיהם טרם העלייה התגשמו במידה רבה. מעניין להיווכח שדעותיהם של העולים הצעירים בעניין זה דומות ברוב המקרים לדעותיהם של העולים המבוגרים. כמו כן, 54% מהעולים מרגישים שרמת ההשכלה שלהם גבוהה מדרישות התפקיד שלהם בעבודה, לעומת 24% בלבד בקרב הציבור היהודי הוותיק. קבוצות העולים הצעירות מרגישות בפער הזה הרבה יותר משמרגישים בו הצעירים היהודים הוותיקים.

ציבור העולים נראה פסימי מאוד יחסית ליהודים הוותיקים ולערבים אזרחי ישראל - רק מיעוט מן העולים מאמין שרמת החיים שלו תשתפר בעתיד. הפסימיות הולכת וגדלה עם הגיל: עד גיל 30, שיעור האופטימיות עומד על 51% בציבור ו39% בקרב העולים; בין גיל 30 ל-40, שיעור האופטימיות בקרב הוותיקים יורד במעט ל-49%, ואצל אצל העולים הוא צונח ל-18%. בין גיל 40 ל-50 האופטימיות ירדת ל-41% בכלל הציבור, ואילו בקרב העולים היא עומדת על 9% בלבד.