מה זה כבר נשיקה קלה על השפתיים בין ידידים
מצאתי את עצמי יוצא עם בייבי, החברה שלי לשעבר. לא היתה שם שום מחויבות, סתם זוג ידידים. אחרי הכל, באמת אהבתי את בייבי בתור בן אדם, וחשבתי שזה העיקר. האמנתי שאנחנו בסך הכל ידידים, או לפחות זה מה שמכרתי לעצמי. סיפור
בהתחלה זה היה שיחת טלפון בשבוע. אחרי כך זה הפך למפגש, סרט, ארוחת ערב, ואז, פתאום, מבלי לשים לב, מצאתי את עצמי יוצא עם החברה שלי לשעבר. לא היתה שם שום מחויבות, סתם זוג ידידים. אחרי הכל, באמת אהבתי את בייבי בתור בן אדם, וחשבתי שזה העיקר. האמנתי שאנחנו בסך הכל ידידים, או לפחות זה מה שמכרתי לעצמי.
הכל התחיל כשהלכנו יחד להצגה שהיא ממש רצתה לראות, בבית האופרה החדש בתל אביב. ולמרות שבאותו הערב קבענו כל החבר'ה לצאת, הודעתי להם שצצה לי מחויבות ושאני ממש לא יכול להגיע, אבל אולי אצטרף בשלב מאוחר יותר של הערב.
אספתי את בייבי על הטוסטוס ודהרנו ברחובות העיר להצגה. מובן שהגענו כמו תמיד שעה לפני הזמן, אז ישבנו להדביק פערים על הר חרמון אדום בקפיטריה שליד הכניסה. בייבי סיפרה לי על העבודה ועל החברות שלה ועל עוד איזה אידיוט אחד שחושב שיש לו סיכוי איתה. ואני ניסיתי להחזיר עם כמה סיפורים מצוצים מהאצבע על בחורה שמטרידה אותי מהעבודה ועוד איזו אחת שחבר קרוב ניסה לסדר לי אבל ממש לא בא לי עליה.
פתאום קפצו לי לראש תמונות שלה שוכבת עם מישהו אחר
מובן שבסוף הערב היו לה תוכניות משלה, ובמקום להצטרף לחבר'ה שלי באזור רוטשילד מצאתי את עצמי מוריד שוטים כאילו אין מחר באמצע רחוב הארבעה. העיניים שלה שוטטו בכל הפאב המסריח. הכל עניין את בייבי, חוץ ממני. ומאחר שכבר הבנתי שהיא לא מקשיבה לי, פשוט שתקתי. גם ככה הראש התחיל להסתובב. ריחפתי עם המחשבות עשרת אלפים רגל משם, חושב על רגעים שהיו לנו יחד ואיך שהבטחנו להיות אחד למען השני בטוב וברע, ומשם פתאום קפצו לי לראש תמונות שלה שוכבת עם מישהו אחר, ואיך הידיים שלו משוטטות עליה. יכולתי ממש לשמוע את הגניחה שאני כל כך מכיר, את ה"כן" שלה ששיגע אותי כל פעם מחדש...
"היי אתה שם? תגיד לי, יכול להיות שאתה בוהה בי עכשיו?", בייבי הנחיתה אותי בחזרה לאמצע רחוב הארבעה.
"מה פתאום", עניתי במהירות, "סתם מסטול".
"מה אתה מקשקש, ראיתי אותך. נעצת בי את העיניים שלך! מה, אתה רוצה לנשק אותי?"
"אני רואה שהשוטים עלו לך לראש?", ניסיתי לצאת סבבה.
"דווקא לא איכפת לי אם נתנשק. אתה יודע שזה לא אומר כלום, מה זה נשיקה קלה על השפתיים בין ידידים".
בייבי לא סיימה את המשפט, וכבר יכולתי להרגיש את היד שלה מטיילת על הרגל שלי. עכשיו באמת בהיתי בה. היא הביטה בי עם העיניים החתוליות שלה בחיוך ממזרי. היה מתח מיני עצום שמעולם לא היה בינינו כשהיינו ביחד.
"נו תנשק, דווקא התגעגעתי לטעם של הלשון שלך מטיילת לי בתוך הפה... הידיים שלך משוטטות על הגוף החלק שלי..."
הרגשתי את הלב שלי פועם כמו משוגע. יכולתי להתנפל עליה בכל רגע, למשוך אותה ביד לשירותים.
ידעתי שאצטער על כך למחרת, אבל באותו הרגע זה ממש לא עניין אותי. תפסתי לה את היד והרגשתי איך היא מיד נכנעת לי. שנייה לפני כן היא התגרתה בי, ולפתע היא כמו ילדה קטנה שרק מחכה שיגידו לה מה לעשות.
קמתי מהכסא, זרקתי שטר על הבר, "יאללה הולכים הביתה", אמרתי בהחלטיות, "מאוחר". הורדתי אותה בביתה ונעלמתי עם הטוסטוס בסמטאות החשוכות של העיר.
"אתה חייב להוציא אותה מהראש שלך"
"עשית את הדבר הנכון", אמר לי בן שושן כשסיפרתי לו למה לא הגעתי בלילה. "אתה לא רואה איך היא משחקת איתך? תגיד לי, מה אתה עיוור? מאז שנפרדתם אתה לא יוצא עם אף אחת, לא מכיר בחורות חדשות, לא מזיין. תראה אותך. וכל זה בזמן שהיא נהנית מכל העולמות. בטח שהיא רוצה לשמור איתך על קשר, זה נוח לה. נוח לה לדעת שאתה נמצא בסביבה, ובכל פעם שקצת משעמם לה היא יכולה לקרוא לך ואתה תגיע אליה על ארבע". בן שושן הדליק סיגריה נוספת, "אחי, אתה חייב להמשיך הלאה. כבר שמונה חודשיים החיים שלך על הולד. אתה חייב לנתק איתה את הקשר ולהוציא אותה מהראש שלך".
למרות שידעתי בתוך תוכי שבן שושן צודק, לא יכולתי לראות אך אני מנתק את הקשר. הרי כיף לי איתה, והיא לא עשתה לי שום דבר רע. לפחות לא משהו שהייתי מודע אליו.
אולי באמת חצינו איזה גבול שלא היה צריך להיחצות
אחרי אותו הערב לא החלפנו מילה במשך שלושה ימים. בייבי פשוט לא התקשרה, ואני מצידי לא עשיתי כל מאמץ מיוחד. למרות שכמה פעמים עברו לי בראש מחשבות להרים אליה טלפון או סתם לשלוח הודעה, עצרתי את עצמי. חשבתי שהשקט הזה עדיף. אולי באמת חצינו איזה גבול שלא היה צריך להיחצות. האמת שהכל התקדם די טוב עד ליום חמישי בשעה 1:30 בלילה. זה היה בדיוק אחרי משחק של מכבי, ישבנו כל החברה גמורים בבית של אורן בדיזנגוף, שוברים את הראש אם אנחנו מסטולים מכדי לצאת לנמל.
"תהייה מוכן מחר עם תיק ארוז מתחת לבית שלך בשעה 11:00, אני באה לאסוף אותך אנחנו נוסעים לסוף שבוע".
זה היה הכי החלטי שיכול להיות בעולם. לא היה מקום לתשובה שלילית, אפילו לא לניסיון. ובכל פעם שהחזקתי את הטלפון כדי לכתוב לה הודעה שתוריד אותה מכל העניין הזה, עצרו אותי רגשות אשם - איך אתה יכול לעשות לה את זה? מה אתה חושב לעצמך? אולי היא עבדה ממש קשה כדי להכין לכם את הסוף שבוע הזה? אולי היא הבינה שטעתה והיא רוצה לנסות לשפר אחרי כל מה שעברתם ביחד?
הכנסתי את הטלפון בחזרה לכיס, ולמרות שתכננו כל החברה לנסוע לסוף שבוע לפני החתונה של אורן לכנרת, לא כתבתי לה מילה בחזרה. אני חושב שנשארתי עם המחשבות האלה עד לבוקר, כי אחר כך אני רק זוכר את הצפירות של האוטו שלה מתחת לבית שלי בדיוק ב-11:00. הוצאתי את הראש מהחלון.
"נו, אתה יורד?" בייבי חייכה אלי עם שמלה אדומה ליד הפיצוציה ברחוב.
העפתי מעלי את השמיכה וזינקתי. אספתי כמה בגדים שהיו זרוקים מסביבי אל תוך התיק של הים, כשלפתע הבנתי שאין לי בכלל מושג לאן אנחנו נוסעים. הוצאתי בחזרה את הראש מהחלון. "צפונה או דרומה?" קראתי לעברה.
"מה", היא שאלה כמו ילד קטן ממרכז הרחוב.
"ים או יבשה?" קראתי שוב.
"ים, ים!", צעקה בייבי, "בוא כבר, אנחנו מאחרים".
אספתי את בגד הים והסתלקתי מהדירה עם זוג כפכפים לאמצע רחוב אחד העם ב-11:05 בבוקר של יום שישי.
התברר שבייבי קיבלה דרך העבודה סוף שבוע זוגי בצימרים של חוף דור, והיא לא הצליחה לחשוב על מישהו מתאים יותר ממני לנסוע איתה לשם. היא לא הזכירה את שלושת הימים האחרונים או את מה שקרה בפאב, אז גם אני לא דיברתי על זה. חשבתי שאם הכל הולך סבבה אז אין טעם להרוס.
בצימר הכל היה מושלם. היתה שם לגונה מדהימה ובתולית ושמש מלטפת. היינו שם לבד, החוף היה כולו בשבילנו. את רוב יום שישי העברנו ברביצה על החוף, נהנים מהשמש מלטפת, קוראים עיתון ומעשנים ג'וינט הכי גדול בעולם. בערב ישבנו במרפסת ושמענו את Keane דרך האייפוד שלה והרגשנו "שהכל משתנה ואנחנו לא מרגישים אותו הדבר". הכל היה כל כך מושלם, שבאמת חשבתי לרגע שכל מה שעבר לי בראש בימים האחרונים היה בלבול אחד גדול. לא רציתי להרוס את הרגע, אז פשוט הבטתי בה וחייכתי.
נשכבנו אבודים לרגע מתחת לאור הירח
בערב עלינו לזכרון לארוחת ערב, ואחרי זה טיול קצר על החוף. לפתע היא פרצה בריצה. הסתכלתי עליה רצה שם על החוף. היא סימנה לי לבוא אחריה, אז פתחתי בריצה. כשתפסתי אותה נשכבנו אבודים לרגע מתחת לאור הירח, מתנשפים על החול שעדיין היה חם. הגלים שנשקו לחוף השרו אווירה של חופש. הבטתי בה, והיא היתה כל כך יפה. כל כך עדינה. כמו נסיכה מהאגדות שהים פלט החוצה מחכה לנסיך שיבוא להציל אותה.
פתאום זה היה לי כל כך ברור. פתאום הבנתי הכל. אני הנסיך שלה, ואולי זה מה שניסתה להגיד לי כל הזמן הזה. שהיא מחכה שאני אבוא ואציל אותה. שאנצח את כל הקרבות בשבילה, אלחם בכל האבירים. היא רצתה שאלבש את החליפה האדומה שלי עם הגלימה הכחולה ואחצה יבשות שלמות ואגיע עד אליה. פתאום הבנתי שנועדנו זה לזו. שזה הוא הגורל, ואין לי מה להילחם בזה, אנחנו נפשות תואמות. אז הבטתי בה שוכבת שם על החוף והרחתי את בושם הז'אדור שתמיד נודף ממנה. היא הביטה בי בחזרה, אני חושב שהבינה שאני סוף סוף הבנתי. נועדנו להיות ביחד, נועדנו לחיות את שארית החיים שלנו יחד.
אז התכופפתי אליה לאט לאט. הסתכלתי לה ישר בעיניים והיא הסתכלה אלי בחזרה. שכבנו על החוף. זה היה רגע שבייבי ואני נזכור עוד הרבה זמן. הרגשתי את היד שלה מלטפת את ידי בתנועות עדינות. בייבי חזרה אלי, חשבתי לעצמי. לאט לאט קירבתי את השפתיים שלי אליה.
ברגע אחד היא סובבה את הראש הצידה. "די תפסיק", היא אמרה, "זה לא מתאים".
לא התבאסתי, סתם אכלתי את הלב כשהיא אמרה שהיא יוצאת עם מישהו אחר. למחרת חזרנו לתל אביב, והכל חזר להיות בסדר. בתל אביב תמיד הכל בסדר. כמו שברי אמר, "בתל אביב אין סתיו...", רק קיץ. אתה מתמלא בחברים ובפאבים שמשכיחים כל כאב וצער. מצאתי את עצמי שוב מסתובב ברחוב עם כפכפים וחולצה קצרה, שוב ביליתי עד הבוקר. שוב התעוררתי בכל מיני דירות ליד כל מיני בחורות שבקושי ידעתי איך קוראים להן. שוב שלחתי הודעות באמצע הלילה. ולמרות כל זה, בייבי עדיין נשארה בראש שלי.
זה לא עוד סיפור אהבה, זה סיפור על אהבה. לפעמים נראה כאילו אנחנו האכזבה הגדולה ביותר של החיים שלנו. שהם היו יכולים להיות הרבה יותר טובים בלעדינו. ושאם אנחנו השחקנים הראשיים בסרט של עצמנו, אז ממש היה עדיף שבכלל לא נעלה לבמה. כי מבלי לשים לב אנחנו הורסים כל דבר, מפספסים כל הזדמנות להשיג משהו טוב. אנחנו תקועים בציפיות שלנו עד כדי שאנחנו מתנתקים לחלוטין מהמציאות.
אני לא יודע מאיפה האמונה הזאת בגורל, בסימנים מהשמיים. מאיפה האמונה שאהבה אמת חייבת להגיע, ושזה יהיה רגע קסום כזה. מאיפה האמונה בנסיכים ונסיכות, באבירים ובפיות. אני מאמין בצירופי מקרים, בהזדמנויות שנקלעות בדרכנו. מה אנחנו עושים עם זה הלאה כבר תלוי רק בנו.
לפנייה לכתב/ת 
