לסעיפיו השונים של חוק המקרקעין,
הוגנב סעיף המסמל יותר מכל את כוונותיהם האמיתיות של מציעי הרפורמה: להעניק זכויות עודפות בקרקע לקבוצות אוכלוסיה שהשלטון חפץ ביקרן.
סעיף 4כ, מורה כי מועצת המקרקעין החדשה "רשאית להחליט בהתאם לכללים שתקבע, כי הקניית בעלות על ידי הרשות, בנכס מקרקעין באגודה שיתופית שהיא יישוב קהילתי קטן או יישוב חקלאי, תותנה בהסכמת האגודה השיתופית, הסוכנות היהודית לארץ ישראל או ההסתדרות הציונית העולמית".
מדובר למעשה בעיגון בחוק של ועדות הקבלה שפועלות ביישובים קהילתיים ובהרחבות במושבים ובקיבוצים. אולם, אם עד עתה החכרת קרקע ביישובים אלה דרשה אישור ועדת קבלה, הרי עתה בסמכותן להחליט מי רשאי ומי אינו רשאי לרכוש מקרקעי ציבור לצורכי מגורים.
שתי בעיות מרכזיות מעורר סעיף זה: האחת, כחלק מן ההצדקה לעריכת הרפורמה, טענו מצדדיה שיש לפתוח את שוק המקרקעין לפעילות של שוק חופשי באמצעות ביטול המונופול של מנהל מקרקעי ישראל. לשיטתם, הדבר עשוי להוזיל את מחירי הקרקע. הנה בא הסעיף המעגן בחוק את פעילות ועדות הקבלה, שלמעשה חורג מכל היגיון של שוק חופשי, ובפועל מעניק למוסדות הציוניים ולקובץ קטן באוכלוסיה זכות להחליט באופן שרירותי, מי רשאי ומי לא לרכוש קרקעות – בניגוד מוחלט לעקרון השוק החופשי.
הבעיה השנייה חמורה יותר, כי היא מלמדת למעשה על עיגון החלטות המדיפות ריח של אפרטהייד בספר החוקים של ישראל.
מועצת מקרקעי ישראל הסדירה בהחלטותיה את פעילות ועדות הקבלה ביישובים קהילתיים, במושבים ובקיבוצים. ההחלטות העניקו למוסדות הסוכנות וההסתדרות הציונית סמכות לשבת בוועדות הקבלה, ובכך למנוע מכל מי שאינו יהודי הקצאה של קרקע לבניית בית.
גם יהודים נפגעו מוועדות הקבלה. כל מי שלא תאם לפרופיל חברתי מסוים, נחסם בידיהן, ובכלל זה מזרחים, משפחות חד-הוריות, נכים, לוקים בנפשם, או כאלה שלא הגיעו ללימודים אקדמיים – לאלה היה סיכוי נמוך יחסית לעבור את הוועדות.
שורה של דיונים משפטיים נוהלו ומתנהלים סביב עניין ועדות הקבלה. המפורסם שבהם הוא עתירת משפחת קעאדן נגד
היישוב קציר. בג"ץ, לא זו בלבד שקיבל את העתירה במקרה שנדון, אלא שקבע גם הלכה עקרונית, ולפיה הקצאת קרקע להקמת יישובים ליהודים בלבד נוגדת את עקרונות השוויון של החקיקה הישראלית.
פסיקת בג"ץ בעניין קעאדן-קציר חוללה סערה ציבורית. בעקבות הפסיקה הציע חבר הכנסת חיים דרוקמן תיקון לחוק ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, כך שבהגדרת מטרותיהן יודגש ערך ההתיישבות היהודית. בכך ביקש דרוקמן לייצר מנגנון חוקי להקצאת קרקעות לצורכי התיישבות, הגם שהדבר אינו עולה עם עקרונות דמוקרטיים.
הצעת החוק של דרוקמן לא עברה. היא הפרה בעיני רבים מן החברים בכנסת את האיזון השברירי בין "יהודית" ל"דמוקרטית". נוח היה שאפליית לא יהודים בהקצאת קרקעות תמומש באמצעות מועצת מקרקעי ישראל, אך לא באמצעות בית המחוקקים.
והנה עתה, ללא כל דיון ציבורי על המשמעויות של עיגון ועדות הקבלה בחוק, תמכה בו הכנסת, על אף שהוא מפלה אזרחים בהקצאת משאבים באופו מפורש. לא רק נגד עקרון השוק החופשי פועלת החקיקה, אלא נגד הזכות האלמנטרית של כל אזרח להנות משוויון בפני החוק, ללא קשר לשייכותו הלאומית, הדתית והאתנית.
עניין ועדות הקבלה ברפורמה במקרקעין הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: מטרת הרפורמה אינה להוזיל מחירים, ולא להסיר חסמים בירוקרטיים. היא נועדה להנציח את האי-שוויון החברתי ואת ההפרדה בין קבוצות אוכלוסיה שונות, ולעגן בחוק את האמצעים שכוננו אותם.
ד"ר ארז צפדיה מרצה במכללת ספיר וחוקר במרכז חזן לצדק חברתי במכון ון ליר
