לחיות ולמות מאהבה, עם נגיעות של שוקולד

"רבי, משמש אני עם אשתי, והיא אינה נהנית"

"תלמיד חכם, נשוי ואב, בא אל רבו ואמר לו: רבי, משמש אני עם אשתי, והיא אינה נהנית. מה עליי לעשות? הרהר הרב ולבסוף הציע: מדוע שלא... לפני מעשה... תלקק ותנשק קצת שם... שאל האברך: איפה? השיב הרב: שם... אתה יודע... איפה שעושים פיפי. ביום שבת, אחרי התפילה האחרונה, ניגש התלמיד אל רבו, התקרב אל אוזנו ושאל בלחישה שקטה: רבי, אני צריך ללקק ולנשק רק שם, או גם מסביב, את החרסינה?"

'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ'

עוד בענייני חיזור וייזום כותבת עירית קורן, במדרש "עד שמצאתי" מתוך הספר החדש "דרשוני – מדרשי נשים":

(בבלי, קידושין ב', ע"ב)

(שיר השירים ב, ז)

לבת מלך שביקשה אוצר, ושילחה אביה למצוא את חפצה. הלכה בת המלך ימים רבים ונתייגעה הרבה, חצתה ימים ונהרות עד שהציפוה, עברה הרים ובקעות עד ששיברוה, הגיעה למדבר ציה וצלמוות, ולא מצאה את מבוקשה.

אמרו לה חברותיה: 'וכי אינך רואה כי סביבך אוצרות הרבה?'

אמרה להן: 'את אוצרי שלי אני מחפשת ובו חפצה נפשי', שנאמר בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה... אִם-תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ' (דברי הימים א' כח, ט) והייתה מטפחת על לבה ודמעותיה מסוף העולם ועד סופו.

יצאה בת קול ואמרה: חייך, יען כי האמנת בי ובחסדי, ולא חסכת ולא יגעת למצוא את אוצרך, יש שכר לפעולתך, על כן מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה.

ונתגלגל לידה של אותה בת מלך אוצרהּ, ושמחה בו שמחה רבה כל הימים והייתה מודה ואומרת: 'עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ' (שיר השירים ג, ד).

והשכינה בירכה אותם בכל.

וזהו שחזרה אליהן לבנות ירושלים ואמרה להן: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ'.

ועל כגון אלה נאמר 'בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה' (ישעיה ס, כב)

בחייהם ובמותם לא נפרדו

פרופ' עדה למפרט, בספרה "נפש ערומה" – מסע מדעי-אישי אל נפש האדם (הוצאת ידיעות ספרים), מעלה זווית מדעית ייחודית שיכולה להסביר את תופעת האהבה. היא כותבת:

"מעניינת במיוחד יכולתה של השייכוּת להסדיר את התנהלות חיינו, הפיזיולוגיים והנפשיים, שלדידי – אחד הם. המגע עם האם יוצר בתינוק סינכרוניזציה טובה של פעולות לבו, של קצב מציצות החלב עם שאיפת האוויר, של שנתו (...) של השלווה, הנינוחות, השמחה. סדר יומם המשותף של החיילים, של עמיתים לעבודה, של בני משפחה, של חברים באגודות וכל חיי קבוצה – מסדיר את תפקודם. שיבוש בקצב הפגישות, בלוח הזמנים או בהרגלים המשותפים יגרור שיבוש גם בפעילותו התקינה של האדם, החל בחילוף החומרים וכלה בדיכאון.

רבים המקרים שבהם נוכחותם המתמשכת של בני זוג זה בחייו של זה הופכת אותם לרגולטורים הדדיים שאי-אפשר עוד בלעדיהם. כשהבמאי הגדול פדריקו פליני נתקף בשבץ המוחי השני, ישבה רעייתו זה 50 שנים, השחקנית ג'ולייטה מסינה, ליד מיטתו ולא משה משם עד יום מותו. כשעמדה בדלת היציאה מבית החולים, הקיפוה עיתונאים רבים. 'הצינורות שדרכם זרמו חיי, ניתקו', אמרה. כעבור שישה חודשים מתה אף היא.

יהודית חזן, פסיכולוגית, בתו של יעקב חזן, המנהיג יפה התואר של מפ"ם והקיבוץ הארצי, סיפרה לי על מותם של הוריה, שהיו כבר בשנת התשעים לחייהם. הם שוכנו בחדרים נפרדים בבית הסיעודי במשמר העמק (...) כל היום היו השניים עסוקים בלחפש איש את רעותו, ומשנפגשו – אחזו ידיים בלהט. כשחלה יעקב בדלקת ריאות, הובהל לבית החולים בעפולה ושם נפטר. הבנות החליטו לקחת את ברטה, אמן, כדי שתראה אותו במותו. מן הרגע שראתה, קפאה נפשה בתוכה. היא לא דיברה עוד, ולא היתה בעולם הממשי. כל יום במשך שבוע אמרה להיודית רק זאת: 'הוא בא בלילה לבקר'. ביום השביעי סיפרה שיעקב לא הגיע. בלילה הזה מתה".

ולקינוח, תרתי משמע, מה שכתב עודד ברנר בספר המתוק "שוקולד: סיפור אהבה", בהוצאת ידיעות ספרים, המכיל 65 מתכוני שוקולד מהאוסף הפרטי של מקס ברנר, בעיצוב אמנותי מקסים של יונתן פקטור:

"כמעט תמיד, כשאני פוגש מישהו בפעם הראשונה, הוא שואל אותי למה בעצם התחלתי לעשות שוקולד. בדרך כלל אני מספר שכשהייתי בן עשר קראתי את 'צארלי והשוקולדה' ונשבעתי שפעם אחת אמצא נהר של שוקולד ואשוט בו. אני מספר על אנה שהיתה האהובה הראשונה שלי, ולא יכלה להירדם בלי לאכול קוביית שוקולד חלב לפני השינה, כי אחרת יהיו לה חלומות רעים. אבל האמת היא, שאני בכלל רציתי להיות סופר. כזה שקם באמצע הצהריים, יושב בבתי קפה, כותב עד הבוקר ומקדיש ספר לאהובה נצחית בלתי אפשרית".

וזה בדיוק מה שהוא עשה.