אמריקן קומפורט

באמצע העשור הקודם, כשבנימין נתניהו הגיע לראשונה לראשות הממשלה, הוא הודיע שישראל שואפת לעצמאות כלכלית וביטחונית מלאה. במסגרת זאת, אמר, בכוונתנו להתנתק מהעטין האמריקאי ומהסיוע הביטחוני השנתי שהוא מעניק לנו. מאז חלפו 13 שנה, וישראל עדיין יונקת בחדווה כספי סיוע. הצהרת הכוונות ההיא נמוגה כלא היתה, ומי שמשמיעים כיום קולות דומים הם דווקא דוברים אמריקאים: מאז מינויו של ברק אובאמה לנשיא - ובעיקר מאז נבחר נתניהו לכהונה השנייה - צצים יותר ויותר גורמים המדברים על הצורך ב"בחינה עדכנית" של הסיוע. ישראל היא מיני־מעצמה, אומרים חלק מהדוברים, והיא יכולה להתקיים בלי הדולרים האלה. וחוץ מזה, ארצות הברית במשבר. לא סביר שבעודה מפטרת מיליוני אמריקאים, היא תממן בכספה את אחזקתם של המוני ישראלים.

יש בוושינגטון גם כאלה שמדברים פוליטיקה נטו. ישראל, הם אומרים, היא כיום המכשול העיקרי לשלום במזרח התיכון, ולכן ארצות הברית צריכה להשתמש בגזר השנתי שהיא מעניקה לה גם כמקל, ולאיים בו אם לא תתקדם במסלול השלום שהתווה אובאמה. הרעיון המשלים של המחשבה הזאת, המסוכנת לנו, הוא שגם תמיכה אמריקאית בסיכול פרויקט הגרעין של איראן צריכה להיות מותנית בקידום השלום. במילים פשוטות: תעשו מה שאנחנו אומרים לכם - תקבלו כסף ולאיראן לא יהיה גרעין. לא תעשו? תסתדרו לבד. בשני העניינים.

בישראל הרשמית לא מתרגשים. הקולות מוכרים, גם הדוברים, והמציאות הרי תעשה את שלה. לא בטוח שכדאי לנו להיות כל כך שאננים, אבל גם אם ההערכה הישראלית נכונה, אולי הגיע הזמן שנפסיק לפחד ונעמיד למבחן את הרעיון עצמו: האם יש לנו סיבה אמיתית לפחד מכך שהאמריקאים יקצצו לנו את הסיוע? אולי בכלל טוב לנו, בגיל 61, להגיע לעצמאות מוחלטת ונטולת תלות? ואם כך, האם אנחנו בכלל מסוגלים להסתדר לבד?

אולי לפני שנידרש לשאלות הסבוכות האלה, כדאי שנברר אם עצמנו כמה פרטים בסיסיים יותר בקשר לסיוע האמריקאי. כמו מאיפה הוא בא, מה הוא כולל, מה אנחנו עושים איתו - והאם תמיד היינו תלויים בו כל כך.

בעבור וואחד חופן

התשובה היא לא: הסיוע האמריקאי לישראל נולד רק אחרי הסכם השלום עם מצרים, כסוכרייה שהיא גם פיצוי. הוא נועד לפצות על אובדן השטח (סיני) בכסף שיאפשר לישראל לרכוש אמצעי לחימה ולהבטיח לעצמה יתרון טכנולוגי מול החזק שבצבאות ערב. בשעתו נקבע שהסיוע יעמוד על 1.8 מיליארד דולר, חלקו הגדול צבאי־ביטחוני וחלקו הקטן אזרחי. נקבע שגם המצרים יקבלו סיוע שנתי, אם כי בהיקף קטן יותר (1.3 מיליארד), שישכנע אותם בכדאיות המעבר מהגוש הסובייטי לזה הפרו־אמריקאי, ויאפשר להם להמיר בהדרגה את צבאם מנשק מזרחי למערבי מתקדם.

מאז נותרו המצרים פחות או יותר באותה מדרגת סיוע. את הכסף הם השקיעו בתבונה, והיום הם מחזיקים בצבא מתקדם וחזק שמצויד במיטב הטכנולוגיות המערביות. הסיוע לישראל עבר מצידו שדרוג מסיבי: בעשור הקודם הוא גדל לממוצע של 2.4 מיליארד דולר בשנה, ובשלהי השנה שעברה נחתם הסכם שמגדיל אותו שוב ל־30 מיליארד דולר על פני עשר שנים, מ־2009 ואילך. העלייה תתבצע אמנם בהדרגה, אבל בסופה נעמוד על סיוע ביטחוני אמריקאי גדול בשני שלישים מזה שנקבע במקור. מי שירצה ימצא בכך עדות למחויבות האמריקאית חסרת הגבולות לביטחון ישראל. אבל מבט ריאלי יצביע על הסבר פשוט בהרבה: שלושה מיליארד של היום הם פחות או יותר 1.8 מיליארד של לפני 30 שנה, בהתחשב באינפלציה ובהתייקרויות שהיו מאז.

מה עשינו בכסף מאז ועד היום? בעיקר קנינו מטוסים. זה, כפי שנסביר כאן בהרחבה בהמשך, הוא האקס־פקטור של הסיוע. קנינו F-15 ו־16 למיניהם, וגם מסוקים ומטוסי מטען - הכל בדולרים, על חשבון האמריקאים. בשנות ה־80 גם רכשנו כמה ספינות, ומצאנו דרכים להשתמש בירוקים כדי להקל הוצאות מימון של פרויקטים "ישראליים". דוגמה? הנגמ"ש הצה"לי החדש, נמ"ר, ימומן בחלקו מכסף אמריקאי. המנועים והברזלים יירכשו שם, הטכנולוגיות הייחודיות וההרכבה הסופית יתבצעו כאן. זה יאפשר לנו לנצל את כספי הסיוע באופן מיטבי, זה לא יפגע ביתרון האיכותי שלנו ובצורך לספק גם עבודה כחול־לבן, והעיקר - זה יעמוד במבחן הבסיס של הסיוע כולו, כפי שנקבע בהסכם השלום עם מצרים: שהדולרים ישמשו להגנה עצמית שלנו מפני אויבינו, כלומר שנקנה בהם דברים שיבטיחו שתמיד נהיה חזקים ומתקדמים ממי שסובב אותנו.

כמובן שהתחמנות המפורסמת שלנו מצאה דרכים להתחכם ולהשתמש בכספי הסיוע גם לדברים אחרים, שלא בדיוק קשורים לאיום הקיומי. ציוד לחדרי כושר, למשל. מה לזה ולהגנה עצמית? לא ברור. איך זה קשור ליתרון איכותי? אולי מתכוונים ליתרונו האיכותי של ההליכון, שלאחרונה נרכשו ממנו פחות חתיכות ביותר כסף רק משום שלחיל האוויר לא היה נאה שהטייסים יצעדו בלי מסך טלוויזיה צמוד. ויש עוד הרבה דוגמאות, משלל חילות וזרועות, שלכולן מכנה משותף: יותר מדי פעמים השתמשנו במתנה שהאמריקאים נותנים לנו שלא לצורך המקורי שלה.

למזלנו, ארצות הברית לא מתעסקת בקטנות ולא עשתה מהעניינים האלה סיפור. פה הערה, שם עקיצה, לא יותר מזה. בוודאי לא משהו שעצר את השימוש הלא ראוי בכסף. אחרי הכל, כבר אמרנו, מדובר במתנה, ואפילו במתנה כפולה: 26.3 אחוז מהכסף ניתן על פי ההסכם להמרה לשקלים, ובעברית פשוטה: קחו רבע מהכסף, ותעשו איתו מה שבראש שלכם. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. שאר הכסף מיועד לרכש בארצות הברית, עניין שיש לו יתרונות ברורים - כי אמריקה מממנת לנו אמצעי לחימה שהיא עצמה מייצרת - אבל גם כמה חסרונות שפחות ניכרים לעין.

בין הברוטו לווטו

ישראל משלמת על חלק מהנשק יותר ממה שהיתה משלמת אילו רכשה אותו אחרי מכרז בשוק החופשי; זה בהחלט חיסרון. מי שבקיא בנושא אומר שריאלית, כל דולר שאנחנו מקבלים שווה כ־80 סנט במחיר רכישה, ואת היתר אפשר להגדיר כ"עמלת מתנה". וזאת לא העמלה היחידה; על כל עסקה אנחנו משלמים לצבא האמריקאי עמלה של 7.5 אחוז. אז נכון שחלק גדול מהציוד נרכש ישירות מהיצרן, אבל חלק אחר - מסוקים, טילים, רובים ואפילו שפופרות לאמצעי ראיית לילה - נרכש מעודפי היו.אס ארמי, ועל זה יש עמלה. ואם כבר אמרנו עודפים, אז המשמעות היא לעיתים גם סוג ב' (שצה"ל נדרש לרכוש כאילוץ, בידיעה שהוא מקבל מוצר נחות), וגם פתח לסחטנות מצד חברי סנאט או קונגרס, שמתנים את אישורם לעסקה כלשהי בכך שיירכש מוצר מסוים ולא אחר, כי המפעל שמייצר אותו נמצא במדינת הבחירה שלהם.

יש גם מגבלות אחרות. האמריקאים מקפידים תמיד שלא למכור לנו טכנולוגיית קצה, לפחות לא עד שהיא קצת מתיישנת אצלם. מתי הם כן ימכרו? ברגע שיחשדו, או ידעו רשמית, שאנחנו עומדים לפתח ולייצר את זה בעצמנו. זה קרה בעבר עם טילים - הדוגמה הטובה ביותר היא פצצות חודרות בונקרים - וזה מה שיהיה מן הסתם גם עם עוד אמל"ח מסוגים שונים, שכרגע מסרבים למכור לנו. ברגע שהאמריקאים יבינו שעוד שנייה יהיה לנו אמל"ח כזה מתוצרת ישראלית, סביר להניח שהם יסירו את הווטו וישראל תקבל אותו. ורק הערה קטנה: בישראל היו מאוד רוצים שזה יקרה מהר, ואם אפשר אז ממש־ממש מהר, ודי לאיראני ברמיזא.

מנגד, לא צריך לעשות מהאמריקאים מה שהם לא. ערבותם לביטחון ישראל אמיתית, ומעליה עומדת רק ערבותם לביטחונם שלהם, הפיזי והכלכלי. הקביעה הזאת כבר עמדה במספיק מבחנים, מימי הרכבת האווירית של מלחמת יום הכיפורים ועד המכ"ם האמריקאי שהוצב באחרונה בנגב כדי לאפשר לישראל התרעה רחוקה וטובה בהרבה על שיגור טילים. ואגב המכ"ם, זאת הפעם הראשונה מאז הקמת המדינה שאנחנו מסכימים שחיילים זרים ישרתו כאן דרך קבע. הנה עדות נוספת לצורך שלנו בהישענות על הכתפיים החסונות של ארה"ב - הישענות שתורחב בעת חירום, אם יגיעו לכאן גם סוללות פטריוט וספינת אג'יס (המערכת הימית להגנה מפני טילים), ועוד שורת צ'ופרים שאי אפשר לפרט כרגע. 

אמריקה ערבה לנו גם בשורה של תחומים ונושאים שלא נכללים במישרין בסעיפים היבשים של חוק הסיוע הביטחוני. דוגמה מצוינת היא "ההצבה המוקדמת" (Pre-Positioning): צה"ל מסמן לעצמו אמצעי לחימה - ובעיקר חימוש - שהוא יצטרך בזמן אמת. מדובר בפריטים שאנחנו מחזיקים מהם רמות מלאי גבוהות מספיק לשגרה, אבל לא ללחימה ממושכת דוגמת מלחמת לבנון השנייה או "עופרת יצוקה". מה עושים? מסכמים עם האמריקאים שכמות מסוימת של אמל"ח תוצב במחסנים שלהם באמריקה או באירופה ותסומן שם כמיועדת לצה"ל. ביום פקודה תוטס לכאן התחמושת במהירות לשימוש הכוחות, והתשלום - אם בכלל יידרש - יבוצע רטרואקטיבית.

עם כל הצ'ופרים שמסביב, העיקר הוא עדיין הסיוע עצמו. בלעדיו לא היה לנו למשל "חץ" שיגן עלינו מפני טילים בליסטיים. כלומר אולי היה, אבל זה היה עולה לנו הון מכספנו: ארצות הברית מימנה שני שלישים מהפרויקט ואנחנו רק שליש, וככה צפוי לעבוד גם פרויקט ההמשך היומרני "חץ 3". מצד אחד זה טוב, כי בסיטואציה אחרת ספק אם היינו מצליחים לעמוד בלוחות הזמנים. מצד שני, זה יכניס אותנו לבעיה ברגע שנרצה למכור את המערכת לגורם שלישי.

לא מעט מדינות כבר הביעו עניין בפרויקט החץ (טורקיה בעשור שעבר, הודו בשנים האחרונות, ויש עוד), אבל האמריקאים אמרו לא ובזה נגמר הסיפור. אם היינו מפתחים אותה לבד, יכולנו למכור את המערכת מזמן - אלא אם האמריקאים היו מחליטים לחשוף שיניים, ואז סביר שגם במקרה כזה היינו מתקפלים בשקט לפינה. הרי זה בדיוק מה שקרה עם מכירת טכנולוגיות לסין.

און דה ווייט האוס

בשנות ה־90 היתה סין אחת מקנייניות אמצעי הלחימה המרכזיות שלנו. אבל אז באו האמריקאים, ובשורת החלטות (שתחילתן בביטול הסכם של התעשייה האווירית להתקנת מערכות התראה אווירית מוקדמת על מטוסים, וסופן בוועדת חקירה שהולידה את הקמתו של אגף חדש במשרד הביטחון המפקח על היצוא הביטחוני) הבהירה לנו מהם חוקי המשחק, ומי קובע אותם.

ישראל נפרדה אז מסין ופנתה להודו - עוד שוק רווי מיליארדים שמשווע לטכנולוגיות ולאמצעי לחימה כדי להעמיד את התת־יבשת ביתרון איכותי מול פקיסטן. בשנים האחרונות פיתחו ישראל והודו ברית אסטרטגית של ממש, שמכניסה לנו הרבה מאוד כסף שהאמריקאים לא טועמים ממנו. בגדול, ההודים מביאים את הכסף ואנחנו את הידע. ככה למשל מפתחות שתי המדינות את טיל ה"ברק 8", שייתן להודו מוצר מתקדם, ולחיל הים שלנו את האפשרות לקנות אותו בזול (יחסית, אחרי שאת רוב עלויות הפיתוח כבר מימנה השותפה ממזרח).

למה אנחנו מזכירים את הודו? כי האמריקאים מסתכלים בעניין, ולעיתים גם בכעס, על העסקים שבת הברית הממזרית שלהם עושה מהצד. ומאחר שהתעשיות הביטחוניות באמריקה הן קבוצת לחץ פוליטית משמעותית, התוצאה היא העמקת התחרות - לפעמים באופן לא שוויוני - מול התעשיות הישראליות. בטורקיה נבהלו לא פעם מהמבט האמריקאי והעדיפו שלא לחתום על חוזים עדיפים עם ישראל, קוריאה הדרומית נמנעה מלחתום על עסקאות לאחר שארצות הברית הזכירה לה מי שומר עליה (בכסף וב־70 אלף חיילים) מפני האיום מצפון, ועכשיו הודו. מזכירת המדינה הילרי קלינטון ביקרה שם בחודש שעבר ואמרה שאמריקה תסיר חסמים כדי למכור להודים טכנולוגיות מתקדמות; המשמעות המיידית מבחינת ישראל היא תחרות גוברת, לא תמיד הוגנת, לא תמיד לטובתנו.

מה שמנצח בדרך כלל תחרויות עסקיות כאלה היא העדיפות הטכנולוגית, שלעיתים קרובות נמצאת בצד הישראלי. התחום הביטחוני הוא באמת אחד המקומות המובהקים שבהם אנחנו מעצמה (ישראל היא יצואנית הנשק החמישית בגודלה בעולם). דוגמה טובה היא עולם המטוסים הבלתי מאוישים, שבו נמצאת ישראל שנים לפני כל העולם. המשמעות מבחינת הסיוע הביטחוני היא שבכל מקום שבו חשוב לנו לפתח בעצמנו או להישען על טכנולוגיה עצמית, ישראל תימנע עד כמה שאפשר מרכישה בכסף אמריקאי בארצות הברית. זה נכון למשל במחשבים: את הטכנולוגיה, התוכנה, נפתח בעצמנו כאן ונשמור עליה כך שתהיה שלנו בלבד. את החלקים הטיפשים, החומרה, נרכוש שם בכספי סיוע וכך נחסוך לעצמנו שקלים יקרים.

היוצא דופן היחיד הוא מטוסים, ובעיקר מטוסי קרב: מאז שבוטל פרויקט הלביא בשלהי שנות ה־80, אין לנו אפשרות אחרת להצטייד במטוסים חוץ מלקנות אותם מהאמריקאים. לדאבוננו הם מתייקרים בהתמדה (25 מטוסי F-15i עלו באמצע שנות ה־90 שניים וחצי מיליארד דולר; היום תעלה טייסת F-35 לפחות 50 אחוז יותר), אבל מכיוון שעוד לא נמצא תחליף לעליונות אווירית ולזרוע אסטרטגית ארוכה לשם הרתעה או פגיעה, ישראל נדרשת לרכוש כמה עשרות מטוסים מדי עשור כדי להישאר צעד אחד לפני שכנים ואויבים. בהינתן מחיר המטוסים, עדיף שביל מטנסי משלם על זה ולא משה מקריית מוצקין.

אם לא יהיה סיוע, נידרש לשלם על המטוסים שלנו בעצמנו. לא סביר שנחליט לשבור את הכלים עם האמריקאים ולפנות לרוסים - כי אין שם ממש על מי לסמוך, וכי אין שום היגיון בלקחת צי אווירי שלם ולהסב אותו למשהו אחר. גם לא סביר שהאמריקאים יחליטו לא למכור לנו, בין היתר משום שהם מוכרים מטוסים להמון מדינות בעולם - כמה פעמים התווכחנו איתם, והפסדנו, בניסיון למנוע מכירת F-16 למצרים או F-15 לסעודיה? - ומי שמוכר לרומניה בטח ישמח למכור לישראל. והכי לא סביר שנחליט להסתדר בלי מטוסים, כי כאמור, כרגע אין שום פיתרון אחר. מה כן? נצטרך לשלם בשקלים, המון שקלים, ותקציב הביטחון שלנו שוב ירקיע שחקים על חשבון החינוך־בריאות־תשתיות. בקיצור, משתלם לנו שהאמריקאים ימשיכו לשלם על זה שהם אוהבים אותנו.

הוא שיהיה

מה הסיכוי שהאידיליה הזאת בכל זאת תיקטע מתישהו? לפי מומחים שבקיאים ברקמות האינטימיות ביותר של היחסים הביטחוניים־מדיניים עם האמריקאים, לא גבוה. ארצות הברית משלמת יחסית בזול על בסיס קדמי, ידידותי מאין כמוהו, באחד האזורים הסבוכים והמסוכנים בעולם. כמה היה עולה לה להחזיק כאן כוחות קבועים? או לממן הפיכה או מלחמה? הרבה יותר משלושה מיליארד בשנה, בוודאות.

לזה צריך להוסיף עוד תוצרים שהאמריקאים מפיקים מהתמיכה בישראל, ולא מופיעים בסעיפי הסיוע. למשל מודיעין: אחרי מלחמת המפרץ הראשונה הפכה עיראק למדינת יעד עיקרית מבחינת המודיעין הישראלי. האמריקאים לעומת זאת התעסקו במקומות אחרים בעולם - סומליה, קוסובו, ולבסוף אפגניסטן - וכשביקשו לפנות שוב לעיראק ב־2003, למי אתם חושבים שהם פנו כדי לקבל מודיעין וסיוע?

לקשרים האלה אין תחליף בשני הצדדים. גם אם ירצו, ואפילו אם במקביל יקצצו גם בסיוע למצרים, האמריקאים לא באמת יכולים להודיע שהם מפסיקים לאלתר את הסיוע - כי המשמעות המיידית של צעד כזה תהיה הפקרת ישראל. מה שכן יכול לקרות זה הודעה על כוונה לצמצם את הסיוע בהדרגה, במשך כמה שנים, אבל גם תרחיש כזה הוא בסבירות נמוכה משלל סיבות. הלובי היהודי, כמובן, אבל גם המצב הגיאו־פוליטי הסבוך ושורת הכישלונות שהנשיא אובאמה ספג עד כה בכל הקשור למדיניות החוץ הבעייתית שהוא מנהל. אם בכל זאת נגיע למצב כזה, הוא לפחות יאפשר לישראל להתכונן ולמזער את הפגיעה בפרויקטים שנמצאים בליבת הסיוע. פיתוח אמצעי לחימה לוקח חמש־עשר שנים, ומי שמדבר ריאלית על קיצוץ יכול לעבוד רק בקבועי זמן כאלה. הבעיה כמובן היא שלוח הזמנים המדיני־פוליטי קצר ועצבני בהרבה. אם אובאמה רוצה לדחוק אותנו לפינה, הוא צריך מקל מיידי. לא כזה שיהיה אפשר להשתמש בו רק באמצע העשור הבא.

לאחרונה אפשר לשמוע דיבורים על ספונסר שיכול להחליף את אמריקה, והעיניים מופנות בעיקר לרוסיה. אבל מי שמדבר ברצינות על האופציה הזאת, מדבר שטויות. האמריקאים הם שחקני נשמה מבחינתנו; הרוסים הם ציניים ומרובי אינטרסים שעלולים להתחלף בן רגע. שלא כמו האמריקאים, שמעולם לא היו נגדנו גם כשלא היו בעדנו (עד 67' נשענה ישראל בעיקר על סיוע ונשק מצרפת), רוסיה בגלגולה הקודם מכרה נשק לאויבות הכי מרות שלנו, וגם הציבה כאן כוחות ומפקחים שיוודאו שאנחנו נהרגים ביעילות. ולבסוף, בניגוד גמור לאמריקאים - שלא יעלו אפילו בדעתם להציב צוללות בסוריה, או לבנות כור לאיראן - הרוסים עושים את זה בשמחה בעבור חופן רובלים.

האמת הפשוטה היא שאנחנו צריכים את האמריקאים. צריכים מאוד. וגם הם צריכים אותנו, גם אם הרבה פחות. לנו זה קריטי בצד הצבאי־ביטחוני, ולא פחות מזה בצד המדיני. כשאמריקה מתחייבת שישראל תהיה המדינה הראשונה אחריה לקבל מטוסי F-35, היא מבטיחה לעצמה רצף של קונים שירצו לרכוש את מה שחיל האוויר הישראלי משתמש בו. אבל עוד קודם היא מבטיחה לנו עליונות אסטרטגית לשנים קדימה. ואמריקה שנותנת לנו במקביל גם מטרייה מדינית בדמות הסכמי הגנה או וטו באו"ם היא משענת רבת עוצמה, שלצד הגרעין מהווה את הנדבך החשוב ביותר בהרתעה שלנו. כל מי שמוכן לוותר על זה, למעשה מהמר על המשך קיומנו באזור.