שירת הים

בדרך כלל שירה היא דבר שקוראים מתוך ספרים, או משהו שמאזינים לו בערבי קריאה, חלקם טרחניים לעילא. אבל אצל ללי ציפי מיכאלי, משוררת, מורה ותופעה, שירה היא דבר שלוקחים אותו לכל מקום, למשל לחוף ים בתל אביב המלא במתרחצים.

היא הגיעה בעוד בוקר ים תיכוני מהביל, עלתה בנחישות לסוכת המצילים, את חלקם היא הבריחה לחדר הפנימי והקריאה שירה ליושבי החוף. אחר כך ירדה והתערבבה בחוף, הגישה את מילותיה לעוברים והשבים, חלקם חייכו, חלקם התעלמו, חלקם התענגו וחלקם - לא ברור עד עתה מה קרה להם.

היא לא נשברה כשמוכר הארטיקים (זה שתמיד אומר "אני הולך" ולא הולך) אמר לה: "אני שותה ואת שיכורה", ולבסוף, לפני שסיימה, השאירה מזכרת - בריסטול ענקי עם שיר נוסף בשם "אדוני ראש הממשלה" ממוסמר לסוכת המצילים.

מיכאלי פרסמה עד כה שני ספרי שירה: "שירי ללי" בהוצאת עקד ו"צייר אותי בוערת", בהוצאת כרמל, פרסמה שירים רבים במוספים ספרותיים, ותפרסם ככל הנראה בשנה הבאה ספר שירים נוסף. כששאלנו אותה בסוף איך היא מסכמת את החוויה, היא ענתה: "היה מאוד נחמד. מאוד נהניתי". גם אנחנו.

                          החיים הם בית זונות

                          הַחַיִּים הֵם בֵּית זוֹנוֹת הִיא אוֹמֶרֶת

                          מְרַכְסֶנֶת עֶשֶׂר סַנְטִים שֶׁל מִפְשָׂעָה בְּתוֹךְ

                                    גִ'ינְס שֶׁל דִיזל

                          כַּמָּה עֲבוֹדוֹת אַתְּ צְרִיכָה לָקַחַת לְהוֹצִיא אַף

                          מִבֵּיצָה סְרוּחָה; כַּמָּה צַ'נְס אַתְּ צְרִיכָה

                          לָתֵת לִתְאוּרָה מִתְכַּוְנֶנֶת

                          לְפַלֵּס לָךְ הֶקְשֵׁרִים לְפַּעַרֵי הַנְּשִׁימוֹת?