עוד מסמר בארון שתי המדינות
ועידת הפתח הוכיחה עד כמה גדולים הפערים בין ישראל לפלסטינים. כדי לספק ביטחון ולשמור על הרוב היהודי במדינה, נדרש פיתרון חדש
ועידת הפתח באה אל סיומה בבית לחם. אז מה היה לנו כאן? אנשי הוועד המרכזי אמנם חדשים, אבל הזמירות ישנות: פעם אחת נסיגה לקווי 67, פעם אחת ביצוע החלטות האו"ם על הפליטים, פעם אחת אי הכרה בישראל כמדינה יהודית, פעמיים "לא נתפשר על מדינה פלסטינית ובירתה ירושלים", ושלוש הצהרות על הזכות העקרונית למאבק מזוין נגד הכובש. מי שהדברים האלה לא נשמעים לו כתקליט שחוק, שיקום. שמענו אותם מאות פעמים בעבר, אולם הפעם יש לדברים משקל שונה. על רקע מאמצי הממשל האמריקני להוביל במהירות לפיתרון של שתי מדינות, ההחלטות הללו נועצות בו מסמר נוסף.
לא. החלטות של ממש לא התקבלו, אבל צריך להודות על האמת: האמירות הללו אינן סתם פוזה לצורך יחסי ציבור והצהרות ראווה. נציגי הפתח, הזרם הפלסטיני הנחשב מתון יותר, בעצם לא ויתרו מעולם על זכות השיבה (אם כי הביעו נכונות להתגמש מאד בדרך יישומה), לא ויתרו על הדרישה לכל שטחי 1967 עם תיקונים קלים מאוד, לא ויתרו על הדרישה שירושלים, כולל העיר העתיקה, תהיה בירתם, ולא הסכימו להכיר בישראל כמדינה יהודית. מבחינתם זהו עניין עקרוני וחשוב. הכרה בישראל כמדינה יהודית כמוה כהודאה בכישלון מאבקם ההיסטורי, ויתור על זכות השיבה והפקרת ערביי ישראל.
הסיכויים שהעמדה הפלסטינית תשתנה, גם תחת ההנהגה החדשה, קלושים עד מאוד. לפיכך, אם איננו מוכנים לקבל את קווי המינימום הללו, הסיכוי שנגיע לפיתרון אמיתי של שתי מדינות הוא קלוש. כפי שהדברים נראים כיום, הפער בין עמדות הצדדים לא ניתן לגישור והסכם פשרה אמריקני שייכפה על הצדדים לא יענה על ציפיותיהם המינימליות ולא יוביל לסיום אמיתי של הסכסוך.
משך שנים ארוכות של דיאלוג מתמשך עם בני שיח פלסטינים, בדקנו לעומק את הצרכים והציפיות של שני הצדדים. גילינו שלמעט השוליים הקיצוניים ביותר מימין ומשמאל, היהודים בישראל מצפים ממדינתם לשלושה דברים: ביטחון מפני השמדה, יכולת לשלוט בעצמם על גורלם כעם (קרי: רוב יהודי מובהק), וגישה חופשית לאתריהם המקודשים וההיסטוריים בכל הארץ. הפלסטינים מצפים שתהליך השלום יעניק להם את סיום הכיבוש הישראלי, יתקן את העוול ההיסטורי (קרי, הכרה בטרגדיה של הפליטים ופתיחת האפשרות שיחזרו למקומם),יאפשר גישה לאתריהם הקדושים, ויבטיח את ביטחונם.
לבחון מחדש את המדיניות
החלוקה לשתי מדינות אינה הפיתרון הטוב ביותר לציפיות הללו. בצד היהודי היא אכן פותרת את בעיית השליטה על הגורל, ולאחר החלוקה יהיה בישראל רוב יהודי מוצק יחסית. אולם במצב של חוסר אמון בינינו לבין הפלסטינים היא לא מציעה פיתרון לבעיית הביטחון. החלוקה תותיר אויב פוטנציאלי כמטחווי זריקת אבן מתל-אביב ונתב"ג. חלוקה כזאת גם לא תפתור את בעיית הגישה של יהודים למקומותיהם הקדושים ולאתריהם ההיסטוריים.מנקודת הראות הפלסטינית החלוקה אינה פותרת כמעט שום בעיה – אמנם הכיבוש לכאורה יסתיים וכל בעלי המצפון יוכלו לנשום לרווחה, אבל הפלסטינים ייוותרו במידה רבה תחת שליטה ישראלית. ודאי שכך אם מדובר במדינה מפורזת כפי שדורש נתניהו. כל איש אל-קאעידה שיירה טיל משטחה של פלסטין יהפוך אותה מיידית לבת ערובה של ישראל. הפליטים, סיבת הסיבות של המאבק הפלסטיני, ייוותרו ללא זכות לגור במחוזות הולדתם, והגישה לאתרים ההיסטוריים ולאתרים הקדושים למוסלמים בתוך ישראל תמשיך להיות קשה יחסית ואולי בלתי-אפשרית.
לפיכך עולים בי הרהורי כפירה בעקבות ועידת הפתח. אם אחרי עשור וחצי של משא ומתן שני הצדדים אינם מגלים נכונות להתפשר על עניינים אלה, המשמעות היא שמבחינתם הם יסוד הקיום. אם הפתח עומד היום כמעט בדיוק היכן שעמד בפתיחת המשא ומתן באוסלו לפני עידן ועידנים, ואם ישראל ממשיכה לעמוד בתוקף על קוויה האדומים בעניין זכות השיבה, ההכרה במדינה יהודית וירושלים, אולי הגיע הזמן שאלה מאיתנו המעוניינים בפיתרון יגלו יותר גמישות מחשבתית.
צריך לנסות לצאת מתוך המסגרת הנוקשה של שתי מדינות ולחפש את הפיתרון על הרצף שבין מדינה אחת (שהיא, למען האמת, המצב שבו אנו נתונים היום) עם שיפורים בזכויות האזרח לפלסטינים, לבין קונפדרציה, במתכונת שבה ניתן לשמור הן על הרוב הלאומי והן על הגישה למקומות קדושים, למנוע את חלוקת ירושלים, ולהכיר בעיקרון בזכות הפליטים לשוב לבתיהם.
בעקבות שינוי הממשל בירושלים ודרישותיו של נתניהו, ובעקבות הרוח הנושבת בוועידת הפתח בבית לחם, גם וושינגטון תצטרך לבדוק עתה את מדיניותה בעניין מחדש. התנופה לחידוש הדיאלוג הישראלי פלסטיני תיוותר בעינה. הנושא חשוב מכדי שאובאמה יפחית את הלחץ. אולם האמריקנים, הישראלים, הפלסטינים וכל מי שמאמין בעתיד של שלום במזרח התיכון יצטרך לחשוב לעומק ולהעלות רעיונות חדשים ומקוריים כדי להזיז את הספינה קדימה.
פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון
