השלום מתחיל בתוכנו

כלל ידוע הוא שניכרים דברי אמת. וניכר מדבריו של הרב פרומן ב-ynet שהדברים באמת כואבים לו והוא חושש בכנות לערעור על קדושת המשפחה בישראל. אין בליבו של הרב פרומן אמפתיה לאדם שמתוך שנאה שרצח אנשים באשמת אהבתם לבני מינם ( ופשע שאדם עושה מתוך שנאה של חלק מסוים בתוכו הרי הוא פשע שנאה לכל דבר ). ועם זאת, הרב נזהר מאד לחלק את האמפתיה לקורבנות בקימוץ ובמשורה, על מנת לא להתיר את הרסן. וזה מקומם. וגם ההשוואה בים נער שמאוהב בחברו לאדם שאוכל את החתולה שלו לארוחת הבוקר מקוממת גם היא. ולכן חשוב לא סתם להתקומם נגדה, אלא להבין שמשוואה זו בטעות יסודה.

הנטייה המינית היא מרכיב מובנה בזהותו של האדם. הוא מובנה על בסיס גנטי, נוירו ביולוגי ופסיכולוגי. הוא לא נתון לבחירתו של האדם לצד זה או אחר. לעיתים יש בו קצת יותר גמישות - וגם זה לא נתון לבחירה. לרוב אין גמישות בעניין לאף כיוון. איש לא בוחר לחיות מתוך אהבה לבני מינו ורבים אף נוקטים במאמץ ניכר לעשות שינוי בעניין - מבלי שהמאמץ הזה נושא פרי. הרוב נולד וחי את חייו עם משיכה טבעית ותחושת אהבה טבעית למין השני. ומיעוט נוצר וחי את חייו עם משיכה ותחושת אהבה טבעית לבני מינו. זו עובדה יסודית של הטבע האנושי. ובדיוק כפי שאדם שאהבתו למין השני (כמו לרב פרומן) חש תחושת זרות ביחס לאדם שאוהב את בני מינו - כך קורה גם ההיפך.

אדם הומוסקסואלי יכול להיות ביחסי ידידות נפלאים עם בני ובנות המין השני. אבל כל ניסיון לשלב בזה מרכיב אינטימי יהיה נידון לכישלון. בבתי הדין הרבניים בארץ נידונים כל שנה מספר תיקי גירושין בהם מסתבר שאחד מבני הזוג ניסה להסתיר את נטייתו המינית לפני הנישואין וכתוצאה מזה הם עלו על שרטון בשלב מסוים. ללמדך שאהבה לא נכנסת למקום אליו היא לא נועדה להיכנס.

לכן אין בעצרת שהתקיימה במוצאי השבת בכיכר רבין משום קריאת תיגר על דרכו של הרוב וכשהרב פרומן נחלץ כחלוץ לפני המחנה כדי לגונן על יסודות המשפחה היהודית מפני אחוזים ספורים של הומוסקסואלים ולסביות, הוא מתפרץ לדלת פתוחה. איננו מעוניינים "לגייס בני נוער לשורותינו" והאמת היא שגם אם היינו רוצים בכך - לא היינו מצליחים. איננו מתכוונים גם להחריב ולקעקע את יסודות המשפחה היהודית. אך יש ויש בכוונתנו לדרוש במפגיע ובבירור את מקומינו בתוך המשפחות והקהילות שלנו. המצב שבו הורה לא מבקר את בנו הפצוע בבית החולים בשל נטייתו המינית של הבן הוא מצב של עוול הזועק לשמים.

תמוה מאד שהרב פרומן רואה בחשש של בני הנוער מהקשר עם משפחותיהם סימן למודעות גבוהה לערכי המשפחה. לדעתי הניכור המזעזע הזה הוא הוא בעוכרי המשפחה היהודית. ואם כבר מדברים על ערכי המשפחה, מן הראוי שכבוד הרב, שרומז בדבריו לכך שניצול הוא כביכול חלק הכרחי מן ההווי ההומוסקסואלי, יידע שאותן קבוצות תמיכה בבני הנוער ההומו לסבי נועדו בדיוק כדי למנוע מצבים של ניצול ומצוקה קיצונית ולעיתים קרובות הן בגדר הצלת נפשות ממש.

הרב פרומן הזכיר בדבריו של ספר הזוהר.

איני עוסק בנסתרות, אך למדתי ממוריי ובפרט מחתן פרס ישראל פרופ' מרדכי רוטנברג, שאחד המוטיבים המשמעותיים ביותר בקבלה הוא מושג הצמצום. צמצום שבו אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מתכנס אל תוך עצמו כדי לפנות מקום לאחר. לעולם שלא תמיד מתנהג בסדר. לאדם שלא תמיד נוהג כרצונו. הרב פרומן עצמו פעל רבות במטרה ללמד את היהדות הדתית לתת מקום של כבוד לאחר הפלסטיני.

היהדות הדתית לומדת עכשיו את הדרך להצטמצם ולתת מקום של כבוד לאחר ההומו לסבי. היא לומדת שיש כלל ויש יוצא מן הכלל. שיש נפוץ ויש חריג. היא לומדת ששנאה לחריג אחד יכולה להוביל בקלות לשנאה לחריגים אחרים והוצאתם מחוץ לגדר - וכיוון שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע. יותר ויותר הומואים ולסביות דתיים מוצהרים יוצאים מהארון בתוך המשפחות והקהילות שלהם. בשעתו, הרב פרומן הרחיק לכת לעזה ולרמאללה על מנת לשאת ולתת עם הנהגת האויב. אנו מזמינים אותו להגיע למפגשים של הארגונים ההומו לסביים הדתיים - "חברותא", "הוד" ו"בת קול", כדי שיוכל לשמוע את קולנו, לראות את פנינו וגם לחבק אותנו בצורה לא רק וירטואלית. כי אהבת ישראל היא מצווה ממשית ומעשית. בלי קשר למגדר ונטייה מינית.