בדיוק כמו הרפס, האקס המיתולוגי שלה חזר
מייקל נהג לצוץ בחייה פעם בכמה שבועות או חודשים, לנפץ באיבחה יחידה את כל רסיסי העצמאות שהודבקו בזהירות זה-לזה בהיעדרו, ולהיעלם שוב אל האין. גמילה
חמש דקות לפני כן דפקה שיר על דלת הדירה שלי בנקישה מבויישת ורק בקושי הצליחה לרסן את הדמעות. "אני כזו מטומטמת", אמרה לי בקול צרוד מבכי, "אני לא מאמינה ששוב זה קורה לי".
שלוש דקות, שתי ממחטות וכוס תה קמומיל אחת מאוחר יותר החזקתי בידי את כל הפרטים: האקס שלה חזר. בדיוק כמו הרפס, כך גם המיתולוגי שלה נהג לצוץ בחייה פעם בכמה שבועות או חודשים, לנפץ באיבחה יחידה את כל רסיסי העצמאות שהודבקו בזהירות זה-לזה בהיעדרו, ולהיעלם שוב אל האין. למעשה, המילה "מיתולוגי" כבר בלויה מרוב שימוש ואינה מספיקה בשביל לתאר את מערכת היחסים הסבוכה של השניים. צריך להמציא ביטוי חדש בשביל לייצג את הכוח המסתורי שיש לו עליה.
"אתמול בערב, בלי שום אזהרה, פתאום הוא התקשר אלי", סיפרה לי כשנרגעה קצת. "אלף פעמים כבר הבטחתי לעצמי שאם אי-פעם יעז להתקשר – אני לא אענה. אבל כשראיתי את השם שלו על הטלפון שלי כל ההחלטיות התמוטטה בשנייה אחת". הוא שאל לשלומהּ, לא בהיסוס מתנצל אלא בביטחון חמים, כאילו הפעם האחרונה בה דיברו היתה לפני כמה ימים, ולא חצי שנה לפני כן.
"הוא הציע שניפגש, ואני הסכמתי. ישבנו בפאב ליד הבית שלו, מקום שהיינו הולכים אליו הרבה כשהיינו ביחד", המשיכה ואז עיוותה את השפתיים במעין חיוך של זיכרון מריר ותיקנה את עצמה: "זאת אומרת, בפעם האחרונה שבה היינו ביחד. הברמן וכל המלצריות מכירים אותנו והתייחסו אלינו בדיוק אותו הדבר, כאילו לא נפרדנו מעולם. במשך שעתיים שקעתי באיזו אשליה שהכל בסדר עכשיו, שאולי הפעם זה יעבוד. היה לי כיף להיפגש איתו", אמרה ומחתה את אפהּ, "אבל זה בכלל לא העניין. אני אוהבת אותו, וגם הוא אוהב אותי. הוא אמר לי את זה הרבה פעמים, וגם אתמול, ואני מאמינה לו".
לא מדובר היה בכיבוש נאור אלא בעריצות אישיותית
הזדמן לי לפגוש את מייקל בכמה הזדמנויות. קשה להימנע מכך כשמדובר בדמות כה משמעותית בחייה של מישהי קרובה. בתעודת הזהות שמו מיכאל, אבל ילדותו האמריקנית השאירה אותו עם הגירסה השובבה יותר. ביחד עם צליל זר במבטא שלו ועיניים כחולות במרכז פנים מנומשות שלעולם לא נעלם מהן החיוך, יכולתי בהחלט להבין מה משך אותה אליו מלכתחילה. מהשיחות הקצרות שניהלתי איתו הבנתי שגם בתחום השנינות והאינטליגנציה מדובר בבחור כובש, אלא שכאן לא מדובר היה בכיבוש נאור אלא בעריצות אישיותית נגדה יש להתקומם, ולי היה ברור באיזה צד של המתרס אני מתייצב.
"אחרי כמה בירות, באופן לגמרי טבעי חזרנו אליו לדירה", היא הרימה אלי מבט. "היה אחלה סקס. הוא מכיר אותי כל-כך טוב... אף אחד אחר לא משתווה לו בכלל".
אבל בבוקר, כשהאלכוהול התפוגג והיצרים הושׂבּעו, אחרי לילה מלא ברוך שגרם לה להתאהב מחדש, קרה מה שקורה להם תמיד – הם דיברו על שניהם, על להיות ביחד. מייקל לא היה "מניאק" במובן המקובל של המילה. פשוט היו לו הגדרות אחרות למחוייבות ומערכות יחסים, והוא לא הבין, או לא רצה להבין, איזו השפעה הרסנית יש לו עליה.
התקרבתי אליה על הספה וחיבקתי אותה. "את צריכה להיגמל ממנו", אמרתי לה בשקט החלטי. "ואני מתכוון לעזור לך".
"יש מכוני גמילה מבחורים?", היא תהתה, ואני חייכתי מהמחשבה על מתחם סגור ובטוח בעמק ציורי ונסתר, אליו מגיעות נשים שבורות לב כדי להיגמל מהבחור שצרב את נשמתן.
"לא שידוע לי", עניתי, "אבל את לא באמת צריכה אחד כזה. אין שום סיבה שלא תמשיכי עם חייך באופן רגיל בזמן שאת נגמלת. הוא הרי לא קשור לרוב תחומי חייך".
"אני אעזור להתגבר על פני-צלקת", הבטחתי לה
הבעיה העיקרית עם ענקים מהמיתולוגיה מסוגם של מייקל היא שהם מותירים אחריהם טביעות רגליים גדולות שאחר לא יוכל למלא לעולם. המקרה קשה אף יותר כאשר מדובר באהבה ראשונה, שכוללת גם את ההתנסות המינית הראשונה. אפשר לומר שמייקל קילקל את שיר עבור בחורים אחרים, אבל נכון יותר להגיד שמייקל קילקל את יתר הבחורים עבור שיר. "כל עוד לא תשטפי את כל השרידים שלו מהמערכת שלך לא יהיה אצלך מקום לאף אחד אחר", אמרתי. ובאמת – בכל שנות היכרותינו הארוכות היא מעולם לא הצליחה לתחזק מערכת יחסים יציבה לאורך זמן. בכל אחד מצאה פגמים, חולשות וחסרונות. אף אחד מהם לא היה מייקל.
"אני אעזור להתגבר על פני-צלקת", הבטחתי לה.
"פני-צלקת?"
שלב 1
"פני-צלקת", אישרתי. "החל מרגע זה אנחנו לא עומדים להתייחס אליו יותר בשמו, אלא רק בכינוי מרומז שיבטא פגם בולט". בכך התכוונתי לצלקת עבה על סנטרו של מייקל, זכר לתאונה שהתרחשה כשהיה ילד. שיר סיפרה לי שהצלקת הזו היתה מקור מבוכה מסויימת עבורו וגרמה לו גירודים מציקים בעונות מעבר.
שיר הסתכלה עלי בהיסוס.
"תקשיבי לי", הסברתי, "מעכשיו את מוכרחה להפסיק להעריץ אותו, את צריכה להפסיק להאדיר אותו, ואת זה נשיג על ידי הדגשת הפגמים שבו".
"אוקיי", הסכימה, "מה עוד?"
שלב 2
"את יכולה לתת לי את הסלולרי שלך?". היא העבירה אלי את המכשיר בצייתנות, ואני דיפדפתי ברשימת המספרים.
"מה אתה עושה?".
הסברתי לה שאני מחליף את השם של פני-צלקת ל"כאב לב". "ככה בפעם הבאה שהוא יחליט להתקשר אלייך תקבלי תזכורת מיידית למה שמצפה לך מעברו השני של הקו".
החזרתי לה את הטלפון, ואז קמתי וחיטטתי במגירה עד שמצאתי את מבוקשי. חיברתי את המיקרופון ללפטופ שלי והנחתי אותו על הברכיים שלה. היא סובבה אלי מבט סקרן.
שלב 3
"אני עומד לצאת מהחדר", אמרתי לה. "ואני רוצה שתעצמי עיניים ותתרכזי בכל מה שהרגשת כלפי פני-צלקת היום בבוקר. אחר כך תקליקי על כפתור 'הקלט' ותגידי לתוך המיקרופון בדיוק מה את מרגישה. אל תסתירי שום דבר".
נראה שהיא עומדת למחות, ולכן הרגעתי אותה: "אני לא מתכוון להקשיב לזה לעולם, אני מבטיח לך. אבל אני כן רוצה ללכוד את הרגע הזה, לשמר את שיר כמו שהיא עכשיו, עם הקול הסדוק והכל, כדי שתוכלי לשמוע מסר מהעבר במקרה הצורך". נראה שהיא נרגעה מעט. "הרי שנינו יודעים שכבר היית במצב הזה כבר הרבה פעמים, אבל לשכוח את כאבי העבר זו תכונה אנושית, ואני רוצה שתהיי מסוגלת לזכור".
קמתי מהספה. "אני אשמור את ההקלטה במקום בטוח על המחשב שלי, ואשלח לך אותה במקרה הצורך". הכנתי לה בינתיים עוד תה קמומיל, סגולה לחיזוק עצבים רופפים. היא לגמה ממנו בזהירות ואז סיפרה לי שלא כל-כך ידעה איך להתחיל, אבל מרגע שהוציאה את המילה הראשונה התחילו האחרות לעקוב אחריה כמו קרונות ברכבת של מחשבות. היא דיברה במשך שש דקות שלמות. "אחר כך התחלתי לשמוע את מה שהקלטתי מההתחלה, אבל הרגשתי שאני עומדת לבכות", סיפרה.
הנהנתי. "עדיף שלא תקשיבי לזה עכשיו", אמרתי, "ככה זה יהיה יותר חזק אם אי-פעם תצטרכי להאזין לזה בעתיד". קיוויתי שזה לא יקרה, אבל ידעתי שעצם הידיעה והמחשבה על הקובץ המוקלט עשויה לסייע לה להיות חזקה יותר בעתיד, כשיצוץ שוב הפיתוי בחייה, עם תלתלים קופצניים וחיוך ממיס.
"מה עכשיו?", הגיעה השאלה.
"עכשיו", אמרתי, "אנחנו הולכים אלייך".
שלב 4
הדירה של שיר ממוקמת במרחק של עשר דקות הליכה מזו שלי. לפעמים נראה שזה המרחק בין כל דירה בתל-אביב לכל דירה אחרת בעיר. ההבדל בין העידון הנשי המקושט אליו נכנסנו לפשטות התכליתית של הדירה שלי הורגש היטב. "עכשיו תורי להכין משהו", אמרה שיר ונכנסה למטבחון.
"חשוב לשתות הרבה בקיץ", הסכמתי בצעקה מהמרפסת והשקפתי על הרחוב העצל של שישי אחר הצהריים.
"אז מה עושים?", שאלה אותי בזמן שחיכינו שהקפה השחור יתקרר. היא קשרה את השיער שלה בקוקו ושפעה מוטיביציה ורוח קרב.
השלכתי את ארגז הקרטון שהבאתי איתי על השולחן בקול חבטה חלולה שדורשת מילוי. "אני רוצה שתניחי בארגז הזה את כל החפצים שמזכירים לך את פני-צלקת", הנחיתי אותה. "אני אשמור אותם אצלי בדירה עד שאחליט שאת יכולה לקבל אותם בחזרה ללא חשש", הבטחתי.
בהתחלה באיטיות מיוסרת ואז בתנופה קדחתנית התחילה שיר למלא את הקופסה בדיסקים, ספרים, מכתבים, מתנות קטנות ומזכרות ממליון חוויות משותפות. אחרונה מכולם היה תצלום של שניהם מחובקים וחייכניים בחוף הים, אותו הורידה מלוח השעם שמעל המחשב שלה.
"אתה צודק. עדיף שלא אראה אותו", אמרה.
"בדיוק להיפך", חייכתי בזדוניות והתיישבתי מול המחשב שלה.
שלב 5
התחנה הראשונה היתה פייסבוק. לא רבים יודו בכך, אך האמת היא שהשימוש העיקרי ברשת התקשורת החברתית הפופולרית נעשה על ידי אנשים המעוניינים לרגל אחרי האקסים שלהם ולברר האם חייהם מאושרים יותר בלעדיהם. נכנסתי לדף של מייקל והתחלתי לדפדף באלבומים שלו עד שנתקלתי בתמונה מתאימה, ואז שלחתי אותה להדפסה.
התוצאה היתה מקומטת מדיו טרי והופיע בה מייקל, מחובק עם תיירת אוסטרלית עלומה בטיול שלו לפרו. הסיבה שבחרתי דווקא בתמונה הזו היא שבניגוד לתיעוד היפה מהחוף, התמונה בידי הציגה את מייקל באופן שהיה רחוק מאד מחזותו הנאה במציאות. אחרי חודשיים של טיול, עם שיער ארוך שלא הלם אותו כלל, פנים שזופות באופן לא אחיד ועליהן לא מעט פצעונים, בחולצה שחצייה צבע דהוי וחצייה זיעה, מכנסיים קצרים וסנדלים. תוסיפו לכל זה את עובדת היותו מקורב באופן אינטימי לבלונדינית אקראית וקיבלתם תמונה ברורה של מייקל שאפשר לתלות מעל המחשב של שיר כדי שתוכל לראות אותו בכל יום ברגעיו הפחות מחמיאים.
אין יותר סרטונים מצחיקים ובדיחות משותפות מפגרות
שלב 6
לאחר מכן, בטרם תוכל לומר משהו, הסרתי את מייקל מרשימת החברים שלה. התחנה הבאה היתה מסנג'ר וכל תוכנת מסרים אלקטרוניים אחרת באמצעותה היה יכול לנסות ליצור קשר. לבסוף נכנסתי לתיבת המייל שלה והנחיתי אותה למחוק באופן אוטומטי כל הודעה נכנסת ממייקל. "אין יותר סרטונים מצחיקים ובדיחות משותפות מפגרות", אמרתי והסתובבתי אליה.
שלב 7
"השלב האחרון הוא התחייבות שלך להימנע מפגישות יזומות עם פני-צלקת", אמרתי - והיא הבטיחה ללא היסוס. "אבל ההבטחה שלך עכשיו לא מספיקה", אמרתי. "מה שחשוב זה רגע האמת. את כמו אודיסיאוס רגע לפני שקשרו אותו לתורן, וזה הופך אותי למלח הנאמן שלך" (שירת הסירנה בנמשל היא קולו המשועשע והנעים של מייקל).
"אל תעני לטלפונים ממנו", ציוויתי, "אני רציני. פשוט אל תעשי את זה. אם את מרגישה שאת לא מסוגלת לשלוט בעצמך - תתקשרי אלי, בכל יום, בכל שעה. וכמובן, אל תחשבי אפילו להתקשר אליו. אם את במקרה נתקלת בו באירוע חברתי אל תפתחי איתו שיחה. 'היי' מנומס, הנהון לשלום - ולכי לדבר עם מישהו אחר. בשום אופן אל תאפשרי לשניכם להיות לבד". ידעתי מהסיפורים על המשיכה המינית החייתית שיש בין השניים, כמו זוג סמורים מיוחמים.
"והכי חשוב", אמרתי לסיכום ולגמתי קפה שחור וטוב, "תזכרי שאני כאן בשבילך, תמיד. אני בעדך, וביחד נתגבר על ההתמכרות שלך".
- סיפורים, מאמרים וטורים אישיים על אקסים מיתולוגיים ואחרים
מוקדש לגילי
לפנייה לכתב/ת 
