מתחשק לי לדעת איך זה להיות כל כך מחוזרת
אני תוהה אם נשים לא רוצות יותר שישקיעו בהן, שיחזרו אחריהן. אני תוהה אם הגברים של היום לא רוצים יותר להיות כאלה, או שזה נראה להם פתטי, מגוחך או סתם לא שווה את המאמץ?
"זה זמנים אחרים, אין מה לעשות", היא אומרת.
אנחנו יושבות בחצר ביתה של נועה, שותות לימונענע, והפסטורליות של המושב נקטעת באיבה כשהיא מדליקה עוד סיגריה.
"די מותק, חנקת אותי כבר", אני מנפנפת עם היד כדי להבהיר את העניין, אבל היא ממשיכה כאילו כלום. "זה פשוט דור אחר, את מבינה?", היא מוסיפה. אני חושבת שאני מבינה. לא ממש, אבל עדיין מנסה.
"אחח.. תגידי, איפה איפה הם הבחורים ההם?", היא שואלת, אבל לא באמת מחכה לתשובה, וממשיכה: "נראה לי שזה פשוט אבוד".
בדרך הביתה חשבתי על השיחה עם נועה. נכון, מקרה אחד לא מייצג וגם לא כמה בודדים או אפילו עשרות, ואולי יש מצב שהיא רק היתה נסערת בגלל האחרון שלה, אבל למה לשפוט ככה דור שלם? זה לא קצת מוגזם?!
נסעתי הביתה, הגעתי כמעט לצומת גלילות, ואז אותו צליל מוכר הזכיר לי שחזרתי אל העיר. הפלאפון עמוק בתיק, אבל ברמזור אני מקבלת הוכחה בשטח לדברים של נועה, המוען מוכר לי וגם לא כזה מפתיע: "היי, רוצה לקפוץ בערב?". אני לוקחת את מילותיי בחזרה.
"אז רואים אותך מתישהו?"
נועה הכירה את האחרון בכנס של העבודה שלה שנערך בגני התערוכה. הם דיברו על עבודה וריכלו על אנשים משותפים. היא היתה כל כך בהתלהבות, "כל הגברים החמודים גרים במרכז, אני שוקלת להחליף מקום מגורים", סימסה לי. ההזמנה בסוף הערב לדרינק התאימה לה מאוד: "אז רואים אותך מתישהו?", שאל, והיא כמובן הסכימה.
הבחור של נועה בהחלט היה גבר סימפטי ואפילו די נאה. שבועיים בערך לאחר שהכירו היא הפתיעה אותי כשהגיעה אליי בלילה לדירה. היא נראתה מותשת ועייפה במיוחד. "היי, סורי שלא התקשרתי. תגידי, יש לך אולי מיטה בשבילי הלילה?", שאלה.
"ברור מותק, את תמיד תתקבלי אצלי בברכה. אבל קרה משהו?", נלחצתי קצת.
"לא, אני סתם נורא עייפה ואין לי כוח לנסוע עכשיו הביתה", השיבה.
מסתבר שהגבר החדש של נועה לא ממש חשב לצאת מגבולות תל אביב. "אבל יש לו רכב חברה, מה הסיפור? שישקיע קצת!", אמרתי לה באיזו פעם.
"תראי, גם ככה אין מה לעשות אצלי, יותר נוח במרכז", ענתה.
אחרי חודש וחצי הסיפור של נועה נגמר, היא היתה נורא עצבנית ואמרה לי שיותר היא לא יוצאת עם בחורים מתל אביב, "קמצן בן קמצן, לא מאמינה שהייתי כל כך טיפשה".
אמרתי לנועה שהיא לא צריכה לכעוס, בסך הכל היא לא יכולה להגיד שאין לה יד בעניין - היא זו שהרגילה את הבחור שלה להגיע אליו כל פעם מחדש. חשבתי שהיא מבזבזת את כעסיה לשווא, סתם נפלה על בחור זרקן, ועכשיו כל הגברים שגרים בגוש דן פסולים בעיניה על לא עוול בכפם.
מזמן שכחנו מה זה להשקיע
השבוע כמעט נגמר והייתי עייפה נורא, רציתי לצאת אבל לא היו לי שום כוחות. נועה צחקה ואמרה שהיא בכלל לא מבינה אותי ושבמקומי היא היתה פשוט יורדת לשכונה ואוספת כל גברבר צעיר שכוחו במותניו.
"עזבי אותי עכשיו, מה אני בת 18?", אבל השעמום הכריע אותי בסופו של דבר, והחלטתי להגיב להודעה שקיבלתי כמה שבועות קודם: "היי, מה העניינים? בא לך לקפוץ בערב?".
זה המדיום, המודרניות, הביטחון, הכלכלה, החיים בשפע. הכל נגיש-זמין ונמצא שם בקליק אחד, תאשימו את מי שאתם רוצים, אבל האמת תישאר הוכחה בשטח - מזמן שכחנו מה זה להשקיע.
לפעמים אני מצטערת שלא זכיתי לחיות בתקופה של ההורים שלי, אז כשהכל עוד היה תמים ופשוט, כשבחור היה מזמין לרקוד במסיבה או מבקש את היד בקולנוע. בתקופה שבה אף אחד לא התבייש לכתוב שירים ולספר כמה הוא מתגעגע, כשלנסוע עד סוף העולם בטרמפים רק כדי להגיד "חשבתי עלייך" היה הדבר הכי הגיוני בעולם. לפעמים אני רוצה לדעת איך זה להיות כל כך מחוזרת, ואיך זה מרגיש כשמחלקה שלמה יודעת את המספר האישי שלך בעל פה.
הכל הפך להיות כל כך קל ופשוט, כל מה שתרצה ברגע אחד יכול להיות שלך. טוב, אז אולי צריך קצת פוליטיקה וקצת לשחק אותה בעניין (לפחות בהתחלה), אבל מיד אחר זה זורם, מה זורם? טס יותר מהר מהמחשבה. זה סמס, אינטרנט מהיר, מבט אחד בפאב, מציאות שהכל בה אפשרי.
איבדנו את תום הנעורים
אני תוהה אם נשים לא רוצות יותר שישקיעו בהן, שיחזרו אחריהן? אני תוהה אם הגברים של היום לא רוצים יותר להיות כאלה, ואם זה נראה להם פתטי, מגוחך או סתם לא שווה את המאמץ?
עברו כמעט 50 שנה מאז שדינה ברזילי הגיעה לפלוגה ומאז אהבת פועלי הבניין. אני יודעת שלכל דבר היתרונות והחסרונות שלו, אני רוצה לחשוב שבעידן שהכל בו לגיטימי המודרניות עשתה לנו גם טוב. היא מילאה אותנו פתיחות וקבלה של השונה מאיתנו, נתנה לנו לרצות לגדול, לעשות, לטייל ללמוד לבקר ולטעום מכל השפע הזה.
אז אולי קצת איבדנו את תום הנעורים והפכנו להיות הרבה יותר עצמאיים וליברליים. אבל אם באמת, כמו שאומרים שהאופנה תמיד חוזרת (תראו את המכנסיים הגבוהים והווסטים), אז אולי גם לרומנטיקה יש עוד סיכוי לקאמבק משלה?
