על שפת הים, לאורך כל רצועת החוף, הם משחקים כדורגל או מטקות, עיוורים וחרשים למצוקת הזולת. אמהות על טפן לוקחות בחשבון שאחת לכמה דקות הן תחטופנה כדור בראש, או בעיטת בוץ לפנים. להגיד משהו? לבקש מהם להתרחק? אין סיכוי. מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך? הם אפילו לא שמעו על זה. ערסים.
באמצע הלילה, ברחוב שקט שדייריו נרדמו, חולפת מכונית. המוסיקה מתוך המכונית קלאסית. קלאסיקה של ערסים, עם הבום בום המתבקש, בעוצמה שמעירה גם את דיירי הרחוב השני. שתי דקות אחר כך מירוץ אופנועים באותו הרחוב. מישהו מהדיירים יעלה על דעתו להתלונן? גזל שינה? יש דבר כזה? ערסים.
בגינה הציבורית במרכז העיר, זו שבשעות אחר הצהריים כל אמהות השכונה מתקבצות עם ילדיהן בפינת השעשועים, התכנסויות ליליות. אלכוהול, סמים, סיגריות, מזמוזים וולגריים, תגרות לעיתים. מפגע סביבתי המשאיר את אותותיו לבוקר שאחרי. שברי בקבוקים, בדלי סיגריות, שקיות של חטיפים. פקחים של העיריה יגיעו מתישהו? ונשמרתם מאד לנפשותיכם? מה פתאום. ערסים.
פעם כשאמרנו "ערס" היה ברור לגמרי למי ולמה אנחנו מתכוונים. היה לערס צבע מיוחד, שפה משלו, שפת גוף שאי אפשר לטעות בה, אולי אפילו כיפה קטנה - דור שני לשרידי יהדות מזרחית נכחדת. והוא היה חריג. ונחמד. אדיב. ג'נטלמן מזרחי.
והיום, לא כיפה ולא שריד ליהדות. הערס דובר צרפתית, רוסית, אמהרית, עברית עילגת – דור שלישי למצוקה ובערות, ולא פעם הוא בלונדיני כחול עיניים, עם פיגמנטים שקופים. והוא לא אדיב, ולא נחמד ולא ג'נטלמן, ולפעמים הוא בכלל היא. כן, היום לא חסרות גם ערסיות.
וברחובות הערים הגדולות הם הרוב. מדינת ישראל החילונית היא היום מדינה של ערסים. "ואהבת לרעך כמוך?" "והדרת פני זקן?" אפילו לא (במיוחד לא!) "כבד את אביך ואת אמך".
זה לא מפחיד כמו רצח, זה לא מטריד כמו אלימות מכוונת או מקרית, זה סתם מעכיר את האווירה ושולח את הדתי הסביר לחפש את החממה שלו מחוץ לעיר. בשכונות הדתיות, ביישובים דתיים, בהתנחלויות. לא פשעים שמתרחשים בשבת (דווקא) מבריחים אותנו אל תוך עצמנו, זו ההרגשה שמה שלא נעשה, איך שלא ננסה להשפיע, הפסדנו את המדינה ל... ערסים. חילונים סתם הם זן נכחד.
הרבה שנים הייתה הנטיייה
הטבעית של המגזר להתכנס לתוך עצמו, בשכונות נפרדות (משהב), יישובים, מושבים וקיבוצים, ויש"ע זה כאן. חממות ללא סיכון. אחר-כך, עם הדתיות החדשה, התעוררו הצעירים להתערבב עם האוכלוסיה החילונית, על מנת להשפיע ולהיות מושפעים הדדית מן הטוב שיש לכל אחד להציע. הגדילו לעשות הגרעינים ביישובי הפיתוח, שניסו ומנסים בכוחם הדל למגר את הערסיות האותנטית ולהחזיר עטרה ליושנה...
והיום? היום עושה לי מדינת הערסים געגוע לאולטרה חממה עם ועדת קליטה. מינימום מגע עם ערסיות חילונית משום סוג, ואפילו לא חשש למראית עין של ספק. ואם אני צריכה לוותר לשם כך על רחצה בים, על תיאטרון בלב העיר הגדולה, על קניון מעתיר או על אידיאלים של "כל ישראל ערבים זה בזה", לו יהי כן. ערסים? זה מגעיל אותי!
