קילוף חומרים

אני מת על גרעינים שחורים. נורא אוהב את זה. תמיד אהבתי. אני בדיוק הבנאדם שיושב עם טי־שרט מעוטרת בחלקיקי קליפות, וצועק על האנשים שמסביבו משפטים כמו "די, קחו את זה ממני, אחרת אני אגמור את השקית" ו"מה לעשות, ממכר החרא הזה". האמת שאני סבבה גם עם גרעינים לבנים, גרעיני אבטיח, קשיו, שקדים, פיסטוקים וקבוקים, אבל מבחינתי התמודדות עם שקית גדולה של פיצוחים היא כמו לעשות כוחות בכדורסל: אם יש שם שחורים, תתחיל איתם.

מוזר, אבל העובדה שאני לקוח זהב של מועדון הגרעין דווקא לא עזרה לי עד היום לפתח טעם מדויק. לא משנה לי עם מלח, בלי מלח, ארוכים, קטנים, במשקל או בשקית ארוזה. לא אכפת לי בסלון, באיצטדיון או בטכניון. ולא שאני לבד בעניין הזה; אני מכיר מעט מאוד גברים שלא יטמנו ידם בצלחת ברגע שאחת כזאת תונח מולם, בדרך כלל מיד אחרי שימלמלו "אסור, אסור להתחיל עם זה". אז מה בדיוק הקטע שלי ושלכם עם גרעינים? ולמה דווקא אנחנו, גברים ישראלים? ומאיפה כל העניין הזה התחיל? ובכלל, למה זורקים אבטיח שלם רק בשביל כמה גרעינים? עם כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובות בוויקיפדיה, לא נותר לי אלא ללכת אל המומחים.

"אמרתי לך שזה לא ירד באסלה"

מה האסוציאציה הראשונה שקופצת לכם לראש כשמישהו אומר "חקלאי"? ברור: איש גדול כזה עם תלתלים, טנדר וחולצה משובצת של אתא. אחד עם ידיים מחוספסות וזיפים מאסבסט, שמצחצח שיניים עם מי תהום וחושב שגמבה בתוך גביע אשל זה שיא קולינרי. וייתכן שאתם צודקים, אבל לא במקרה של וואיל תלס, חקלאי, אום אל פאחם. האיש בן 30 ומשהו, מתלבש יותר יפה מאיך שאתם התלבשתם לבר־מצווה, נוהג בג'יפ לנד־קרוזר די חדש, ויוצא לו להחזיק טורייה באותה תדירות שיוצא לי לנהוג במדשנת אוטומטית. מה שכן, חקלאי היא ההגדרה היחידה שאני מכיר למישהו שחולש על כל כך הרבה חמניות.

תלס הוא דור שני של מגדלי חמניות וסוחרי פיצוחים, שנמצאים בביזנס הזה מ־1965. בדרך לאחד השדות שלו ניסיתי להוציא ממנו מור"ק חקלאית שתעזור לי להבין מה זה אומר להיות מגדל חמניות בארץ ישראל, אבל ויתרתי כשהוא הודה שהפעם האחרונה שהוא בא במגע עם אדמה היתה לפני כמה שנים, כשנפל מהג'יפ שלו וריסק לעצמו את המרפק. "מזל שאחי הגדול הלך לרפואה ולא לחקלאות", הוא אמר בחיוך, "כי בסוף הוא זה שסידר לי את היד בניתוח של כמה שעות".

הלנד־קרוזר עצר בכניסה לשדה. בשבוע הבא יגיע לכאן קומביין גדול, ובמשך ארבעה לילות יקצור את כל החמניות. תהיתי למה דווקא בחושך; תלס הסביר שזה משהו שקשור ללחות הלילית שעושה טוב לגבעולים. בינתיים, כל מה שהעיניים שלי היו מסוגלות לקלוט זה צהוב. שטיח ענק וצהוב. כולה 400 דונם, אבל מאיפה שעמדנו נראה שהשדה נגמר רק אחרי צומת מגידו. הפרחים עצמם נראו יותר כמו עצים, עם גבעול עבה וחזק שמצליח להחזיק את ראש החמנייה - שמצידו שוקל לפני הקציר בערך כמו הראש שלכם.

לפני שנתיים בערך היה העולם על סף אסון אקולוגי. מדענים מכל קצות תבל נורא נבהלו מזה ש־40 מיליארד דבורים באירופה ובארצות הברית נעלמו בלי לומר לאן. התיאוריה היתה שמדובר במכה כל כך קשה לשרשרת המזון, שכולנו נצטרך לעבור לתפריט שכולל רק המבורגר מפלסטלינה וחביתות מפי.וי.סי. כנראה שאפוקליפסת הדבש עדיין לא כאן, כי מתברר שלפחות הדבורים הארצישראליות באות לתת עבודה - במקרה הרלוונטי להפרות את פרחי החמנייה - והרבה מהן עושות את זה בשטח של תלס. אני רציני לגמרי: הלקוחות שלו כל כך קפדניים בקשר לאיכות הגרעינים שהוא מגדל עבורם, שהם מכריחים אותו להציב כוורת כזאת על כל דונם במקום אחת על כל חמישה־שישה דונם כמקובל.

בהתחלה העניין הזה קצת הציק לתלס, אבל כשהשדה שלו התחיל לנפק 350 קילו גרעינים מכל דונם (הסטנדרט הוא משהו כמו 220), ובאיכות גבוהה (כלומר ארוכים, שמנים ולא ריקים), הוא הבין שמשתלם להשקיע בדבורים. מפה לשם ובהערכה גסה, החמניות שלו מספקות משהו כמו חמישית מהגרעינים הארוזים שאתם מפצחים ויורקים כמו בהמות. עכשיו אתם מבינים למה הבנאדם נראה פחות כמו יאצק ויותר כמו פפושדו?

"שפוך, שפוך עוד, נראה לי תהיה הארכה" 

אין ספק שאפשר לחיות לא רע מגרעינים. אז למה ההרגל הזה הוא לא חלק מההווי של עמים אחרים בעולם? למה דווקא כאן? ישראל אטקין, אחד מיועצי הפיצוחים של תאגיד ליימן שליסל (הבעלים של "קליית גת"), סיפר לי משהו שיכול להסביר את הדבר הזה.

לפני כמה שנים קיבל אטקין טלפון מיבואן מזון אמריקאי שרצה להביא את בשורת הגרעינים השחורים לארצם של האמיצים. גרעיני חמנייה אמנם נמכרו באמריקה כבר שנים לפני כן, אבל הם היו מזנים לא איכותיים, לא טעימים, והכי חמור - לא סחירים. היזם האמריקאי ההוא לא רצה סתם להזרים קונטיינרים: הוא רצה שמינהלת ה־MLB, ליגת הבייסבול הלאומית, תאמץ אל חיקה את מורשת הפיצוח, מה שהיה מבטיח חוזי ענק ארוכי טווח והמון פרנסה לכל הנוגעים בדבר. על פניו, חייבים להודות, לא מדובר ברעיון מופרך. אחרי הכל, אמריקה היא אומה חולת ספורט שמצליחה לאסוף במקומות מסוימים 80 אלף איש לטובת קולג' פוטבול. תכפילו את הנתון הזה בים גרעינים, ותקבלו אוקיינוס של דולרים.

העניינים התחילו להתגלגל. היזם אפילו שלח בשלב מסוים דוגמה של אחת האריזות שהוא מתכוון למכור בהן את הגרעינים הישראליים, מין בקבוק פלסטיק בצורת אלת בייסבול קטנה. אלא שיום אחד הוא פשוט נעלם. בלי להסביר, בלי לומר למה. אטקין מעריך שהוא באמת בדק את העניין עם מינהלות הליגה השונות בארצות הברית, וכשאלה הבהירו לו שאם אנשים יפצחו את הגרעינים שלו ביציעים, הוא ספציפית יהיה זה שיצטרך לאסוף אחריהם את הקליפות - הוא הבין שאולי זה כבר לא יקרה. לא יודע, אולי זה באמת מה שהיה.

אז באמריקה עוד לא גילו את אמריקה. אטקין סיפר לי גם שעד לפני 10־12 שנה, כשהוא והחברים שלו היו מעמידים ביתן בתערוכות מזון בינלאומיות, אנשים שעברו לידם היו שואלים מאיפה החוצפה לנסות למכור שם אוכל לציפורים. היום הספרדים כבר עקפו את הישראלים במדד הקליפות לנפש, אז כנראה שהשוק הזה בכל זאת מתרחב. אגב, אלת הבייסבול הגרעינית ההיא? עומדת עד היום על מדף במשרד של יוסי פולק, מנהל המפעל של קליית גת, ומשתדלת לא להיקרע מצחוק למראה העיתונאי עם החלוק הלבן והכובע רחצה שעומד עכשיו ומסתכל עליה.

בתמונה: איציק שאשו ל"דורקס"

בחוץ אמצע יולי. בפנים המזגנים עובדים קשה כדי להתגבר על האוויר החם והמלוח שממלא כל פינה בהאנגר. פס הייצור של קליית גת בקיסריה לא מפסיק לשנייה, מ־7:00 עד 16:30, כל יום ולפעמים גם בלילה. בתחילת הפס ניצב ויקטור, כבר שמונה שנים בתפקיד שנקרא כאן "קולה מאסטר": הוא זה שמוציא את הגרעינים מהשקים שהגיעו מהשדה, מלטף אותם, ממשש, מוסיף מלח במידה, דואג להם. יוסי פולק, מנהל המפעל, אומר עליו שהוא יותר טוב ממעבדה; מספיק שוויקטור יסתכל על הגרעין בשביל לדעת אם הוא גם יצא טעים וגם יעמוד בכל הפרמטרים של רמת מליחות, טקסטורה, גודל, כאלה.

חוץ מוויקטור יש כאן עוד שישה גברים ונשים שאמונים על הייצור, והעובדה שגם הם זכו ללוק של החלוקים והכובעים הלבנים מעלה בדעתך את הכור בבושהאר. הרי לא באמת חשבתם שתצלחו את הכתבה הזאת בלי בדיחת "מעצמה גרעינית" דלוחה במיוחד.

כשתהליך הייצור מושלם, נפלטת בקצה השני של המפעל שקית ארוזה וחתומה במשקל 204 גרם. למה ככה? כי על האריזה כתוב 200 גרם, ואם בטעות יהיו שם רק 199, כבר תבוא הקרצייה שתתבע להם את הצורה. בהמשך התכוונתי לשאול באיזה שלב של פס הייצור מוסיפים את המקל הקטן והמלוח־מוות הזה שתמיד מוצאים בגרעינים שחורים, אבל בסוף ירדתי מזה והסתפקתי בנתונים יותר יבשים: משהו כמו 65־70 שקיות מיוצרות כאן בכל דקה - קצת יותר מאחת בכל שנייה - שזה כמויות די היסטריות בהתחשב בכך שעונת הכדורגל נמצאת עכשיו בפגרה.

האמת, לא בטוח שהרבה מהשקיות מוצאות את דרכן למגרש. ואסביר: אוכלוסיית המפצחים במגרשי כדורגל בארץ מורכבת משתי קבוצות גדולות, החובבנים והמקצוענים. הראשונים הם אלה שמשקיעים חמישה שקלים בשביל לקנות את מה שמוכרים להם במזנון. אם תשאלו אותם של מי הגרעינים שהם יורקים עכשיו, ספק אם יוכלו לומר לכם. המקצוענים לעומתם מביאים את הסחורה מהבית. אלה יגיעו בדרך כלל עם 500־750 גרם שחורים, 200־300 גרעיני אבטיח, וקצת חומוסים קטנים כאלה בשביל הפאסון. הם אף פעם לא יביאו את השלל באריזות המקוריות: שנייה לפני שיצאו מהבית למגרש הם יעבירו את כל הערמה לשקית ניילון צבעונית קטנה כזאת, מהסוג שמביא חררה לפעילי איכות סביבה.

בראש קבוצת המקצוענים הנ"ל נמצאת הסיירת. אני מדבר על החבר'ה שמפצחים כמעט ללא מגע יד אדם: זורקים גרעין אחד או יותר לתוך הלוע, מייצבים אותו עם הלשון, מעבירים הצידה ואחורה לטוחנות ואז לוחצים. חצי שנייה אחר כך תכולת הגרעין כבר בדרך למטה, והקליפה בדרך החוצה. לא ביריקה, חלילה; זה רק ילדים עושים. הם פשוט נותנים לקליפה לנשור להם מהשפתיים אל התלולית הקטנה שכבר התהוותה על הרצפה, ליד הכפכפי אדידוס.

קליית גת אחראית למשהו כמו 20 אחוז מהגרעינים הארוזים בארץ. זה הופך את החברה למובילה בתחום. 20 אחוז שווה מקום ראשון? כן, הסבירו לי. השוק הארוז מפוצץ במיליון יצרנים קטנים שלכל אחד מהם אחוזים בודדים. אייל שרויטמן, מנכ"ל הקלייה, טוען שבארץ קונים בערך פי שישה יותר גרעינים ממסטיקים למשל. ובכל זאת, ב־15 השנים האחרונות לא נפלתם על הפסקת פרסומות אחת בלי סרטון מעצבן לאיזה מסטיק שיפחית לכם את רמת האמו בפה. פרסומות לגרעינים? רק אם ברקע מרצד מונדיאל או לפחות איזה גמר צ'מפיונס.

היה עוד משהו שדרש בירור. "תגיד, רציתי לשאול אותך", פניתי לשרויטמן בדרך החוצה. "גרעיני אבטיח. אשכרה מגדלים אבטיח שלם רק כדי להוציא את הגרעינים ואז לזרוק אותו?".

"לא ממש", הוא אמר והסתכל עלי כמו על ילד שהתבלבל בלוח הכפל. "היום מגדלים אבטיחים מיוחדים שמכילים 90 אחוז גרעינים וממש טיפה מים".

לראשונה מאז שחבשתי את הכובע רחצה ההוא, שוב הרגשתי דביל.

הראשונים שהפיקו מחמניות עוד משהו חוץ מצל היו האינדיאנים. כן, אלה עם הנוצות והאוהל והמקטרת. אין לי מושג אם הרוח הגדולה ובעלה ציפורן חודרנית לבית נבאחו ממש ישבו ופיצחו מול המדורה, אבל יכול להיות שכאן נעוצה התשובה לפופולריות של הגרעינים בארץ הקודש. ואולי לא. אולי זה קטע של האופי המקומי. למשל, מקובל לחשוב שהפיצוח קשור לעצבים. אתם יודעים, הריטואל של להחזיק בין האצבעות, למקם בין השיניים, ללחוץ ולהוציא וכך הלאה; כל זה מזכיר הרגל אחר מהז'אנר הנרקוטי. ויכול להיות שהיותו אחד ההרגלים היותר מלכלכים של האדם המודרני - ובערך המזון היחיד שאתה אמור לירוק חלקים ממנו החוצה - הם־הם שכל כך קוסמים לגבר הישראלי.

יודעים מה, אפילו זה שאנחנו לא ממש יודעים הרבה על העניין מתאים פה. זה כבר קרה לנו גם עם המטקות ועם הסטנגה: נראה שיום אחד מישהו פשוט התחיל עם זה, ומאז זה נהיה חלק מהנוף שלנו.

ויש מצב שזה שילוב של השניים. אני מתכוון, האם ייתכן שכל הקטע של גרעינים שחורים תפס פה נורא חזק בגלל שאנחנו נורא ישראלים, אבל גם בגלל שאנחנו טיפה - אבל ממש טיפה - אינדיאנים?