שתף קטע נבחר

על קצה הקרחון: מסע קיאקים בגרנלנד

קבלות פנים לבביות ומועילות בקרב התושבים; פחד מתמיד מהתמוטטות קרחונים שעשויה להיות קטלנית; מחשבות על ההתחממות הגלובלית והצלת שני חותרים שהיו בסכנת מוות בטוח - כל זאת ועוד בהרפתקה מרתקת, אתגרית ובעיקר קפואה

לפני כשנה שמעתי שבכפר קטן בגרנלנד חי בחור דני, שברשותו כמה קיאקים ימיים. חיפוש באינטרנט העלה שמדובר בניקולאי סורנסון. התחלתי להתכתב איתו בדוא"ל, כדי לארגן משלחת שתחתור לאורך החלק הצפון-מערבי של גרנלנד.

 

אין זה דבר של מה בכך, שהרי מדובר ברצועת חוף די מבודדת ותכנון המסע צריך להיות מוקפד, וכזה שמביא בחשבון את כל הסיכונים. לקראת היציאה הצטרפו למשלחת שני קיאקיסטים צעירים, אן סופי וכריסטופר נורן. השניים הם אח ואחות דניים, שהוציאו לפועל פרויקט אמנותי על משמעות הזמן בחלקים שונים של העולם.

 

בואו נקווה שאנחנו נסיים טוב

זה מתחיל קשה ומעייף - לא פחות משש טיסות וביניהן חניות-ביניים מתישות, ומזוודה ובה כל הציוד שאבדה בקופנהגן והגיעה אליי שעה לפני הטיסה לגרנלנד. ואולם לבסוף אנחנו מגיעים ל-Upernavik, כפר המחוז באותו חלק של גרנלנד, שנקרא על שם הכפר.

 

מכפר זה הפליגו ב-1845 שתי ספינות של הצי הבריטי בפיקודו של סר ג'ון פרנקלין, כדי למצוא את המעבר הימי בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. המשלחת אבדה אי שם במרחבי הקרח, ושרידים שלה נמצאו רק לאחר חמש שנים; נקווה שלי ולשלושת חבריי הדנים זה לא יקרה.

 

בית חרושת להרי קרח

אין כבר הרבה סבלנות. אני רוצה לצאת לדרך ולחתור ליד הרי הקרח המדהימים שראיתי מהמטוס וביניהם. מתארגנים מהר וביעילות ישראלית דווקא, ולמחרת אנחנו יוצאים לדרך - משלחת של ארבעה קיאקים שתנוע צפונה למסע של יותר משבועיים בכיוון הכפר הקטן Kullorsuaq, כ-1,000 ק"מ דרומית לקוטב הצפוני.


היי, צפונה. יוצאים למסע (צילומים: שלומי שוורצברג)

 

אנחנו יוצאים למסע של גילוי באי הגדול בעולם, שכ-80% ממנו קרחון עצום, וגובהו מגיע ל-3,500 מטר ויותר. קרחון זה הוא ''בית חרושת'' להרי קרח שנפרדים ממנו, וביניהם אנו חותרים בזהירות. הרי קרח אלו מתהפכים ללא כל התראה מוקדמת. לפתע הר שגובהו 40-30 מטר מתהפך ברעם עצום, תוך שהוא מרים נחשולי מים אימתניים. למזלנו, היינו עדים לא פעם לתופעה מדהימה זו, אבל תמיד היינו במרחק המתאים, כך שהגלים לא פגעו בנו.

 

הקרחון העצום של גרנלנד מוקף רצועה של אלפי איים קטנים וגדולים. אנחנו חותרים מאי לאי, מוקפים במדבר קרח בתולי. אין נפש חיה מסביב, ורק לעתים רחוקות, כשמתקרבים לכפרי האינואיטים (אסקימוסים), אנו פוגשים צייד על גבי סירת המנוע (speed boat) הרועשת שלו.


למזלנו, תמיד היינו במרחק המתאים 


 

תקפצו לקפה ועוגה

תחנתנו הראשונה - Naujat. מיד כשאנו מתקרבים ליישוב הקטנטן שועט כל הכפר בחדווה אל ה"מעגן''. קבוצת ילדים מקומיים מעלה בזריזות את הקיאקים שלנו לחוף, ואשה נחמדה מקדימה את כולם ומזמינה אותנו לקפה ועוגה משמחי בטן ונפש. קבלת פנים כזו תחזור בכל הכפרים הבאים שנפגוש בדרכנו.


איזו קבלת פנים נעימה ומלבבת!

 

בכפרים אלו אנחנו מצטיידים באוכל (כגון לחם וממרחים), שמיתוסף למלאי שיש לנו בקיאקים, ומשמש עתודת מזון לשעת חירום. צריכת האנרגיה במשך החתירה וגם אחריה גבוהה מאוד, ואנו מוצאים עצמנו אוכלים בלי סוף. גם החתירה בקיאק קשה מהרגיל; ישנם זרמים ורוחות שהשפעתם מהותית. האוויר כה צלול, שמרחק שנראה לך כמו קילומטר אחד הוא בעצם שני קילומטרים ויותר במציאות. רק ה-GPS עוזר לנו שלא לטעות ולהתברבר.


 

קבוצת ילדים מקומיים מעלה בזריזות את הקיאקים שלנו לחוף

 

השמש אינה שוקעת ויש אור 24 שעות ביממה, כוכבים אין בנמצא, וגם מהלך השמש איננו מהותי - לכן הניווט נעשה בעזרת ה-GPS בלבד וצריך להיזהר מאוד שלא לטעות בדרך. טעות אחת יכולה להביא לאובדן חיים. נפילה למים עלולה לגרום להיפותרמיה (ירידה מסוכנת בטמפרטורת הגוף מתחת לטווח התקין).

 

השינה באוהלים, בתנאי קור ורוח מקפיאים, מוסיפה גם היא לעייפות. גרנלנד יפה וקסומה, אבל המסע שלנו אינו מותאם לצרכי התייר הרגיל. החתירה נמשכת, ובכל יום אנו נפגשים עם המראות המדהימים של הרי הקרח שנעים בזרם, כלבי ים סקרנים ולהקות ציפורים גדולות.

 

משחק כדורגל מעל פגר של כלב ים

לאחר כשבוע אנו עוצרים ללינת לילה (מואר לחלוטין) ביישוב הנטוש Kuk. במקום נותרו שני בתים בלבד; את השאר הרס הטבע ובלע. המבנים משמשים בתי ציידים, כלומר הבית פתוח לשימושו של כל מי שמזדמן לאי וזקוק למחסה.

 

אנחנו הולכים לישון על בטן מלאה, ואז מתרחש הנס הראשון של המסע. ב-4:00 בבוקר מתעורר לפתע אחד החברים, ומחליט לצאת החוצה. הוא מגלה שגל ענק שטף שני קיאקים, והם עושים את דרכם במרחבי ים הקרח. בהתארגנות מהירה ודחופה, ובעזרת שני הקיאקים הנותרים, אנו מצליחים "לביית" את הקיאקים המרדניים ולהחזיר אותם למעגן.


עדיף לשלוט בקיאק, ולא שהוא יגלה חיים עצמאיים משלו...

 

בבוקר אנחנו מברכים על גורלנו ששפר, וממשיכים לעוד כמה ימי חתירה. הקרח נאסף סביבנו, ואנו נאלצים לחפש מסלול - נתקעים בימין ושוברים לשמאל, וחוזר חלילה. קצב ההתקדמות איטי וקשה לשמור על כללי הזהירות, שדורשים להתרחק מהרי הקרח. מסביבנו אנו שומעים צליל תקתוק קבוע של הקרח שנסדק, ומדי כמה דקות רעם עצום של הר קרח שהתהפך. די מפחיד...


קצב ההתקדמות איטי, וקשה לשמור על כללי הזהירות

 

לאחר כשבוע וחצי אנו מגיעים ליישוב Nussuaq, ושוב זוכים לקבלת הפנים המסורתית. הפעם נלווה לקבלת הפנים משחק כדורגל עם ילדי הכפר, מעל פגר של כלב ים מסכן שמשום מה נשאר ב''מגרש'' מבלי שהתושבים אכלו אותו.

 

מיד אנו מוזמנים לטקס הקונפירמציה (אשרור) הנוצרי, שמקביל בערך לבת ובר המצווה אצלנו. בטקס אנו נתקלים במטבח במקומי שכולל בשר לויתן נא, כלבי ים מבושלים קלות, בשר דוב הקוטב ועוד מאכלים שאחסוך בתיאורם, מתוך התחשבות בצמחונים שבינינו.


רוצים מתכון? ציפורים בעור של כלב ים - מוכנות לאכילה

 

האינואיטים ביישובים שבהם אנו מבקרים הם ציידים, ועדיין זקוקים לציד ודיג כדי להשלים את תזונתם ואת צורכי החלבון שלהם. הם לא צדים למעננו התיירים, שממילא כמעט ולא מגיעים לאזור הזה של גרנלנד, ולכן אני מבין שעליי להסכים ולקבל את אורח חייהם ''האכזרי'' כביכול.


תושבת מקומית מכינה ארוחה מבשרו של דוב קוטב

 

תנו לחיות - וגם לעצמכם - לחיות

בכל כפר אפשר למצוא עשרות כלבי מזחלות שקשורים יומם ולילה במשך כל השנה בשרשראות ברזל. כאמור, צער בעלי חיים לא תקף כאן. הכלבים משמשים בחורף לגרירת מזחלות, שהן אמצעי התעבורה היחיד של האינואיטים בעונה הקפואה. 

 

כלבים אלה אינם חיות מחמד, ואסור להתקרב אליהם. למעשה נוצר שביל צר מאוד שאליו לא מגיעים הכלבים הקשורים, וחשוב להקפיד לצעוד בשביל זה כדי להימנע מנשיכות מאיימות ביותר. כל כלב כזה מחסל בשניות דג ששוקל ארבעה ק"ג, על בשרו ועצמותיו, במחזה בלתי נשכח של טירוף ואלימות.


ממש לא חיות מחמד. מאכילים את כלבי המזחלות

 

עם בוקר, לאחר מסיבה סוערת שנמשכה לתוך ה''לילה'', אנחנו ממשיכים בדרכנו. לפנינו שלושה-ארבעה ימים של חתירה ליעדנו הסופי. הידיעה הזו מקילה על השרירים הכאובים ומחממת את גופנו הקפוא. לא תמיד במשך המסע אנו מרגישים את ההתחממות הגלובלית. למעשה, ברגעים מסוימים אנחנו דווקא רוצים לחוות את התופעה האקלימית המדאיגה, כדי שתוסיף כמה מעלות לחום גופנו.

 

בכלל, כאשר יצאתי לגרנלנד חשבתי שאהיה (בהגזמה) בין האחרונים שיזכו לראות את הקרחונים. אבל בפועל אינך יכול להבין את הבעיה האקלימית, משום שקנה המידה העצום של הקרחונים והמרחבים שמסביב גורמים לך לחשוב שאולי בעצם מיתוספים קרחונים ולא נגרעים במהירות - כפי שסוברים המדענים.

 

הימור שהצליח ושבר את הקרח

היום האחרון לחתירה מגיע, ואנחנו חותרים במרץ עד שאנחנו מרגישים שהקרח סביבנו נהפך סמיך וצפוף יותר ויותר. לוקחים כיוון חדש ונתקעים, משנים כיוון ונתקעים שוב.

 

המתח בקבוצה גובר; המשמעות של המצב שאליו נקלענו היא שנצטרך לחזור כ-15 ק"מ ולשנות כיוון לים הפתוח, הסוער והלא מזמין. למזלנו, אנחנו מהמרים על כיוון מסוים ומצליחים בעזרת הקיאקים, שמתפקדים כאוניות שוברות קרח, למצוא נתיב שמונע מאתנו לחתור בחזרה.


מראה אופייני לכפר אינואיטים

 

ואולם הנתיב הזה עדיין מאלץ אותנו לחתור לים הפתוח. שם, תוך כדי מאבק בגלים גבוהים שמאיימים להטיל אותנו לכיוון הרי הקרח העצומים, אנו מצליחים לחצות את הצוק של Wilcox Head, ולהמשיך בדרכנו ל-Kullossuat - היעד הסופי של החתירה.

 

3 שכבות ביגוד תרמי+"חליפה יבשה"+מעיל איכותי=עדיין קפוא

ב-Kullossuag אנחנו פוגשים קבוצת ציידים אינואיטים, ויוצאים איתם למסע דייג בן שבוע בסירות מנוע פתוחות. המסע מתחיל בשיט מטורף של 10 שעות לכיוון אחד היישובים הצפוניים ביותר בגרנלנד, Sivisivik. קפאנו מקור בסירות, למרות שלבשנו שלוש שכבות של ביגוד תרמי ומעליהן ''חליפה יבשה'', המקצועית ביותר מסוגה - ומעל הכל מעיל איכותי ומחמם.

 

לאינואיטים מותר לצוד כלבי ים, ציפורים ובעלי חיים נוספים לא הגבלה במספר. לכל צייד מותר לצוד לוויתן אחד בשנה, וזה רק על ידי שימוש בקיאק והריגת הלוויתן בצלצל מסורתי. הציד מתאפיין בהרבה שעות המתנה ללוויתנים, ריצה אל הקיאקים כאשר נצפה לוויתן, ולמזלם הרב של הלוויתנים - בכישלון מוחלט לתופשם. אלו חיי הצייד שנאלץ להסתפק בכלבי ים, שאותם קל יותר לצוד.


אני והצלצל בעקבות הליוויתנים

 

הציידים עוברים בסירותיהם מאזור ציד אחד לשני, ובמקומות מסוימים נמצאים קייאקים שהושארו על הסלעים, מחכים שהציידים ישתמשו בהם. מנהג זה של השארת קיאקים במקום ציד הציל את חייהם של שני קיאקיסטים גרמנים.


אביו של תומס, אחד הציידים

 

ניצלו ממוות בייסורים - ובוכים על הכסף

שני הקיאקיסטים הגרמנים יצאו יומיים לפנינו לכיוון צפון, מתוך כוונה לחתור כ-900 ק"מ. המקומיים הזהירו אותם שאין כמעט יישובים בסביבה, ושיהיה להם קשה להצטייד במזון ולקבל עזרה. לאחר כ-400 ק"מ של חתירה מאומצת עלו השניים ערב אחד לחוף של אי בודד וטרשי, הקימו אוהל והלכו לישון.

 

בבוקר גילו הגרמנים שהים לקח עמו את הקיאקים, ואין זכר לקיומם. לרוע מזלם, או לחוסר אחריותם, הם השאירו בקיאקים את כל הציוד כולל אוכל, GPS והכי חשוב - הטלפון הלווייני. למעשה, כל שנותר להם היה לספור את הימים עד שימותו מרעב ומאובדן אנרגיה.

 

לאחר כארבעה ימים, כשהם בשארית כוחותיהם, גילו שני הקיאקיסטים לתדהמתם קיאק מונח על הסלעים. באותו זמן - כמובן ללא שמץ ידיעה על מצוקתם - אנחנו מסכמים עם הציידים שנצא איתם לציד בסירות שעליהן גם קיאקים גרנלנדיים מסורתיים. בדרך ליעדנו השאיר אחד הציידים קיאק על סלעי האי שבו ישנו באותה שעה הגרמנים, מתוך כוונה לשוב לשם ולצוד לאחר כמה ימים.


אנחנו במסע הצייד

 

כך, בעקיפין וללא יודעין, תרמנו את חלקנו הצנוע בסיפור הצלתם של שני החותרים האבודים. הופעת הקיאק היתה אמנם בגדר של נס חד-פעמי, אך השמחה לא היתה שלמה, כי הציד שלא ראה את הזוג השאיר קיאק ללא משוט.

 

רוב האיים בגרנלנד לא זוכים לדריסת רגל אדם, ולכן הם נקיים מכל שיירים. חשוב לציין שעל האיים באיזור צפון גרנלנד לא צומחים עצים או שיחים, אלא רק עשב וטחב, שקצב גדילתם הוא כחמישה מ"מ בשנה. לכן, על פי רוב אין סיכוי למצוא פסולת או חומר טבעי כלשהו שמהם ניתן לאלתר משוט.

 

מזלם של זוג הגרמנים שיחק להם שוב. האי המסוים שבו נמצאו משמש נקודת יציאה לציד. בחיפוש מטורף ומייגע, כשהם תשושים לחלוטין, מצאו מוט עץ ושתי חתיכות דיקט, שמהם הרכיבו ''משוט'' בסיסי ביותר.

 

ה''שמן'' מבין שני הגרמנים, זה שנותר לו עוד גרם שומן אחד בגוף, יצא לבדו לחתור כ-40 ק"מ ליישוב הקרוב. שם אנו פוגשים אותו, זוחל על הקרקע בכוחותיו האחרונים. אנחנו נותנים לו אוכל, ומיד יוצאת סירה לחלץ את חברו שנותר באי. כששניהם מגיעים, אני מכין להם ארוחה כיד המלך.


החותרים הגרמנים והמשוט המאולתר

 

הגרמנים מתנפלים על האוכל ומתאוששים, ואז מתחילים להתלונן על ההפסד הכספי שנגרם להם. כל ניסיונותי לשכנעם שבעצם קיבלו את חייהם במתנה עולים בתוהו. אכן מוזרות דרכי האדם ונפשו.


צמד הגרמנים שותים "לחיים" לאחר שניצלו

 

זו גרנלנד - יפה, מקסימה, בתולית ומרוחקת,

 אבל טעות אחת קטנה יכולה לעלות לקיאקיסט בחייו.

 

לאחר שלושה שבועות ויותר של הרפתקאות מקסימות, מגיע הזמן לחזור ארצה, לחום השמש, ולחושך. לאחר מסע מתיש אני שב לביתי שבעין הוד - עייף, יגע ומנסה להתרגל לפער של 30 מעלות.

 

תם סיפור המסע, סיפור שהוא בעצם קצה קצהו של הקרחון של החוויה שעברתי בקיץ הזה.

 

  • שלומי שוורצברג הינו אמן רב תחומי שמתגורר ועובד בעין הוד

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נעים מאוד, אני שלומי
צילום: שלומי שוורצברג
גושי קרח חוסמים את הדרך
צילום: שלומי שוורצברג
פותחים שולחן
צילום: שלומי שוורצברג
אחד הציידים, תומס
צילום: שלומי שוורצברג
מומלצים