דודו טופז היה אהבתי הראשונה. הנה, אמרתי את זה.
דודו טופז היה החבר הראשון שלי. הנה, סוף־סוף המילים יוצאות אל הדף. יותר מ־30 שנה אני נשאלת על מי כתבתי את השיר "נפרדנו כך" כשהייתי בת 14. כבר יותר מ־30 שנה אני נשאלת מה ילדה בת 14 מבינה בפרידה, ותמיד התחמקתי. הסתרתי. טענתי שלא צריך למות כדי לכתוב על מוות ולא חייבים להתנסות בפרידה כאובה כדי לצרף אותיות והברות למשפט "מרגעי חלום גדול נשארה רק מנגינה". גם אבנר גדסי, שהלחין וביצע את השיר, הופתע לקרוא את שיר האהבה שהלבשתי על המנגינה שלו ולא ידע על מי אני כותבת. האמת, אפילו האיש שלי זה 30 שנה לא ידע.
אבל היו כמה שידעו על הרומן האסור בין שנינו: חברות שלי מהתיכון הדתי, אחיו מיקי וגם אמא שלי. בעיקר אמא שלי. אני הייתי בת 14, דודו היה בן 25 ואמא שלי צילצלה לאביו המנוח, אליהו גולדנברג, והזהירה אותו שאם לא ידאג להפריד בינינו, היא תדווח למשטרה.
נפרדנו כך, דודו. עכשיו אנחנו נפרדים באמת.
- הסיפור המלא — בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"
