קאמבק. לא מה שהיה פעם
בעידן שבו כל הרכב שפורק מתאחד, חוזר שרון מולדאבי לאחד האיחודים הראוים והמסקרנים ביותר: המפגש של רוברט פלאנט וג'ימי פייג' לפני 15 שנה, שבו השכילו לא למחזר או לשחזר, אלא דווקא להאיר את ההשפעות הלא-מטאליות של לד זפלין
אחרי שכמעט כל להקה מדור סוף שנות השבעים- ראשית השמונים כבר איחדה עצמה יותר מפעם אחת, חזרו לדרכים גם הרכבי שנות התשעים: מהטובים ביותר, כמו ג'יינז אדיקשן ובלר, ועד לרעשונים לבנים כמו קריד ולימפ ביזקיט. דומה שהיום החריגים הם אלו שלא מתאחדים. אז גם הקאמבק, מסתבר, הוא כבר לא מה שהיה פעם.
פייג' ופלאנט. כן או לא קאמבק?
ואם כבר כולם עושים את זה, נדמה שניתן די בקלות לזהות את האמן החי שהכי ראוי לתואר מצפן ומופת היושרה של המהלך. שלשום חגג רוברט פלאנט יומולדת 61, וביום שלישי ימלאו 15 שנים לכן-או-לא-קאמבק הראשון שלו עם ג'ימי פייג', במופע ה-"Unledded" שלהם, במסגרת סדרת "אם.טי.וי אנפלאגד". מאז מותו של ג'ון בונהאם ב-1980, פייג' ופלאנט איחדו פומבית את לד זפלין רק ב"לייב אייד" ב-1985, למרות שהופיעו באירועים סגורים.
כשהגיעה הפניה מאם.טי.וי, הם אפילו לא טרחו ליידע את הבסיסט והקלידן ג'ון פול ג'ונס, אבל השכילו לייצר ממפגשם המחודש משהו שיהיה מאתגר, משמעותי ומתגמל יותר ממיחזור או שחזור של להקתם העילאית. הם בחרו להאיר ולהעיר מחדש דווקא את ההשפעות הלא-מטאליות שתמיד ניכרו בזפלין: מבלוז אפרו-אמריקני ופולק בריטי ועד למסורות מהמזרח הקרוב והרחוק.
פייג' ופלאנט ב"לד זפלין". לא רצו להאדיר את ההילה סביבם (צילום: AP)
הצילומים נערכו במרוקו, וויילס ולונדון, וכללו הרכב רוק, תזמורת מערבית ונגנים מצריים. מהביצועים לקלאסיקות הזפליניות ולקטעים חדשים של השניים ניכרו סקרנות, תשוקה ובעיקר האהבה וההערכה העצומות של פלאנט ופייג' לתרבויות ולאמנים שהשפיעו עליהם. במקום שאנפלאגדם ישמש אותם רק כפלטפורמה שיווקית להאדרת ההילה שממילא כבר הקיפה אותם, החברים הרחיבו את המעטפת. הם הצדיעו לצלילים ולגישות פחות נגישים למעריציהם, כאלו שלרוב נשמרים הרחק מחוץ לטווח העיניים והאוזניים של צופי האם.טי.וי.
זה היה פחות מופע בידור נוסח ביקור חוזר במיטב הלהיטים, ויותר עדכון על האופן בו כישורי הנגינה וההפקה הפנטסטיים של פייג' וההגשה הקולית הבוגרת - מצומצמת המנעד אך עדיין מלאת ההוד - של פלאנט, ממשיכים לייצר מוזיקה באמת נטולת גבולות. "Unledded" גם נמכר מצוין, אבל חשף פחות את החשיבות של זפלין לשלל חקייניהם המטאליסטים, ויותר את החופש והדמיון המשותפים להם ולאמן שבאותה שנה הוציא אלבום בכורה מופתי שכמובן הושפע מהם, ג'ף באקלי.
חזר בו מהמסע
13 שנה מאוחר יותר פייג' ופלאנט שבו והופיעו יחד, הפעם עם ג'ונס, ועם ג'ייסון בונהאם, שהחליף את אביו ג'ון כמתופף ההרכב. בדצמבר 2007 הם אכן ניגנו חד פעמית כלד זפלין בלונדון, בקונצרט לזכר המנוח אמט ארטגון, ראש חברת התקליטים "אטלנטיק". התגובות היו נהדרות הן אמנותית, והן כלכלית, כשקיבלו הצעה מעשית למקדמה בת 200 מיליון דולר עבור מסע הופעות בינלאומי. פלאנט אמר לא. פייג', ג'ונס ובונהאם ג'וניור נורא נהנו והיו להוטים למקסם את מה שהיה הופך לקאמבק המצליח בכל הזמנים. המנהל של פייג' אפילו הסתבך, כשסיפר שהשלושה עורכים אודישנים לזמרים מחליפים, הבטיח שמסע של זפלין ייצא לדרך, ואז חזר בו.
פלאנט ואליסון קראוס בטקס הגראמי (צילום: AFP)
פלאנט, מצידו, העדיף הופעות שנקבעו מראש עם אמנית הבלוגראס האמריקנית אליסון קראוס, איתה הוציא אלבום ממש במקביל לקונצרט החד פעמי. השניים הופיעו מאז בארה"ב, מכרו שם מיליוני עותקים וקטפו חמישה פרסי גראמי. אלבום משותף נוסף שלהם כבר בדרך, אבל במאמץ לעצור שמועות לא מבוססות, פלאנט הודיע רשמית באתר שלו שאין לו שום כוונה לצאת לסיבובי הופעות בשנתיים הקרובות בשום מסגרת.
אז נכון, לא כל אחד יכול וצריך להימדד בקני המידה הטהרנים של פלאנט. באמת נורא קשה לסרב, כפי שעשה, לפיתוי הכלכלי העצום. אבל העולם מלא במוזיקאים מופלאים שלא זכו לקריירה כה רווחית כשלו. ואם להקות קטנות בהרבה זקוקות לאיחוד גם לשם הפרנסה, הרי ברור שזו זכותן המלאה, והאחרונים להטיף להם על כך הם עיתונאים שמקבלים תשלום תמורת העלבונות שהם מטיחים במתקמבקים. כל איחוד להקה, ככל מעשה אנושי, לגמרי לגיטימי, כל עוד אינו פוגע באף אחד. אלא שכידוע, לא מעט איחודים כן פוגעים במוניטין של הלהקות, המוניטין שגם בתכנון כלכלי ארוך טווח נותר הנכס הכי יקר שלהן. רוברט פלאנט ממשיך לשמש דוגמה למה שנכון לעשות, ולמה שרצוי להימנע ממנו, כשאמנים בעלי עבר כה מפואר כמוהו נערכים למפגש מחודש עם עמיתיהם ועם קהלם.
