ואז היא אמרה לו שהיא רוצה לבטל את החתונה

זו בדיוק היתה הבעיה שלו - הוא היה נחמד מדי. אבל לא נחמד כמו אחד הבחורים האלה שאתה פוגש באמצע הרחוב ואומר לך איפה אפשר למצוא כתובת שאתה מחפש, או איפה הפיצוציה הכי קרובה. הוא היה נחמד מסוג אחר, נחמד מסוג שאי אפשר למצוא היום, וכך הוא גם התייחס אליה. הוא אף פעם לא כעס, אף פעם לא צעק, אף פעם לא אמר לה שנשבר לו. גם כשהיתה ממש מעצבנת, גם כשהיתה ממש חראית, או התנהגה ממש מגעיל. הוא תמיד הבין, תמיד ניסה לנחם. הוא היה מחבק אותה, משחק לה בשיער ואומר לה שיהיה בסדר.

היא קיבלה את זה כל כך מובן מאליו

לפעמים נראה כאילו הוא ממש מאמין באהבה. אבל לא באהבה שקוראים עליה בספרים או רואים באיזה סרט. הוא האמין באהבה אחרת, אהבה שכבר לא קיימת בעולם הזה, אפילו לא באגדות. והיא מצידה קיבלה את כל זה כמובן מאליו. היא קיבלה את זה כל כך מובן מאליו, עד שגם כשהיתה בטוחה שהוא רוצה משהו אחר, זה בכלל לא עניין אותה.

אז גם כשאמרה לו שהיא צריכה קצת זמן בשביל עצמה הוא רק חייך ואמר, "אני לגמרי מבין..." ולמרות שזה היה ממש חודש לפני החתונה שלהם, הוא לא הרגיש שהיא עושה משהו לא בסדר.

ממש רגע לפני שכבר הכל היה סגור, רגע לפני שהתופרת העבירה לה את הסקיצה האחרונה של השמלה שלה, לפני שהדיג'יי העביר את הפלייליסט "הממש מיוחד ומקורי" שבחרה לחתונה שלהם. רגע לפני ששלחו את סט ההזמנות האחרון היא הבינה שהיא ממש לא סובלת אותו. אבל זה לא היה "לא בטוחה באהבה", או "לא יודעת אם אנחנו מתאימים", אלא ממש לא סובלת אותו. מסריח כמו שזה נשמע!

לפעמים היא רצתה שהוא יפליץ

לפעמים היא ממש רצתה שהוא ישבור איזה צלחת, או אפילו רק כוס. שיגיד לה שנמאס לו, שהוא רוצה קצת זמן לעצמו, שהיא משגעת אותו והוא רוצה קצת שקט, קצת חופש. לפעמים היא רצתה שיגיד לה שהוא נוסע עם החברים ליוון, או לאיזה סוף שבוע באילת. שיגיד לה שנשבר לו הזין מהחברות שלה. לפעמים היא רצתה שהוא יפליץ. כן ממש ככה. שהם יישבו בארוחה, נניח עם ההורים שלה, והוא יפליץ. אבל לא סתם פלוץ, אלא אחד מסריח כזה, שהיא תהייה אדומה מרוב בושה. אבל הוא אף פעם לא עשה את זה. הוא תמיד היה מוכרח להיות מושלם, מושלם בצורה מעצבנת. מושלם עד כדי כך שהיא פשוט לא יכלה לסבול אותו יותר.

אז חודש לפני החתונה, כשחזרו מעוד סבב טעימות באיזה גן אירועים במרכז הארץ, אחרי שהיא סחבה אותו כבר בין אלפי גני אירועים. היא ביקשה ממנו לעצור בצד.

הוא שאל אם הוא יכול לחבק אותה

הוא הרים את בלם היד באיטיות והסתכל עליה. במקום לצעוק, במקום לשבור משהו, במקום להגיד לה מי היא חושבת שהיא בכלל, במקום כל זה הוא שאל אותה אם היא בסדר ואם היא צריכה עזרה. הוא שאל אם הוא יכול לחבק אותה.

הוא שיחק עם הרדיו.

היא הביטה בו. הביטה ולא אמרה מילה.

לפתע היא פרצה בבכי.

הוא רצה לחבק אותה, אבל לא העז.

היא פתחה את הדלת ויצאה מהאוטו. מלמלה משהו על זה שהיא תתפוס מונית לשירה חברה שלה והסתלקה...

הוא עבר את סינימה סיטי והמשיך לרוץ

אז הוא לחץ על כפתור המשולש באוטו שלו, סגר באיטיות את הדלת והתחיל לרוץ. הוא רץ על הכביש הראשי ליד ליד צומת גלילות. והמשיך לרוץ לכיוון הרצליה. הוא עבר את סינימה סיטי ואת הבורקס הטורקי במחלף והמשיך לרוץ. וכל מה שעבר לו בראש היה חופש. הוא הרגיש כאילו השתחרר ממשהו. אבל זו לא היתה היא שהוא השתחרר ממנה. הוא הרגיש שהוא השתחרר מעצמו. מכל הפרצופים שהסתכלו עליו כל החיים שלו ואמרו לו לאן ללכת, מה מותר ומה אסור, מה בסדר ומה לא.

כשדפק לי על הדלת הייתי בטוח שמשהו ממש רע קרה. המצח שלו היה מוצף באגלי זיעה, והוא התנשף בכבדות. הבאתי לו כוס מים, והוא ביקש ממני להוציא דף ועט ולכתוב. אז כתבתי.

אחרי זה הוא אמר שכל אחד ייקח מהסיפור הזה את מה שהוא רוצה. מי שחושב שלא צריך להיות נחמד. מי שחושב שלא צריך להאמין באהבה. מי שחושב שאנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו לבד. מי שחושב שצריך להתעלם מכל הפרצופים האלה שנמצאים סביבנו כל החיים ואומרים לנו, גם מבלי לדבר, מה לעשות. מי שחושב שלא צריך להתחתן בגן אירועים מסריח במרכז הארץ עם דיג'יי שלוקח לך פאקינג אלף דולר על פלייליסט מסריח של גלגל"צ ומוכר לך אלף לוקשים שהוא זה שיעשה לך את האירוע. מי שחושב שצריך להפליץ יותר, או סתם לתקוע גרעפסים...

ממש לא משנה מה תקחו מהסיפור, מה שכן משנה הוא שתיפטרו מהדברים הכבדים שמפריעים לכם לרוץ. תשאירו אותם מאחור, גם אם זה קשה, גם אם לפעמיים זה כואב. תשאירו אותם בצד הדרך. ולמרות מה שכולם יגידו לכם, זה ממש לא נורא אם זו הדרך הראשית של החיים שלכם. כי לפעמים צריך ללחוץ על הכפתור שמדליק ארבעה אורות מהבהבים, ואולי אפילו לרדת לדרך צדדית.

ואז, ממש בלי שום סיבה, לרוץ. פשוט לרוץ.