חשבתי על דניאלה שמחכה לי במיטה שלי
דניאלה עכשיו בחדר, חשבתי. שוכבת לה במיטה, מתחת לשמיכה, מוציאה רק את הראש כדי לנשום אוויר. ילדה טובה. אפילו בלילה רואים לה את השוקולדה. היא שוקולדה מחוממת, מומסת. תמיד כשנוגעים בה היא חמה. המשך הסיפור
בחלק הראשון: בזמן שהייתי עם דניאלה, הילדה הטובה הצפונית שהגיעה לבסיס, שוכבים במיטה בחדר שלה ונוגעים מתחת לבגדים, היא שמעה פתאום קולות ריצה בחוץ. יש הקפצה.
כשהגעתי לרחבת הכוננות, כל הכוננים כבר היו שם עם אפודים חגורים וקסדות חבושות. זה לא הפריע לי בכלל. לאף אחד מהם לא היתה ילדה טובה בחדר, שנועלת את הדלת פעמיים. לי היתה. מהפרצופים שלהם, שסקרו אותי במין בוז כוללני, הבנתי שאני צודק שאין להם ילדה טובה בחדר, שכבר מזמן לא היתה להם ילדה טובה בחדר, ואולי גם לא היתה להם ילדה טובה בכלל, ובטח שלא כמו דניאלה, שוקולדה טהורה.
"אתה קצת מאחר, מה?" אמר לי הסמב"ס. היה לו מבט מוזר בעיניים.
"לא שמעתי את האזעקה", אמרתי, וחשבתי על דניאלה שמחכה לי במיטה שלי.
הוא הנהן. לא כמו שמהנהנים כשמסכימים עם מישהו. לאט יותר.
"מחכים לך כבר שש דקות", אמר חייל גדול נורא, זה שנעמדתי לידו. ראיתי את הצל שלו נמתח על האספלט לפני. הוא עמד מתחת למנורה הקטנה של רחבת הכוננות. לא עניתי לו. בזווית העין יכולתי להרגיש את הסמב"ס מסתכל בי. עשיתי כאילו שאני בודק את הפאוצ'ים באפוד. פתחתי אותם אחד אחד וסגרתי. ספרתי שלוש מחסניות. עוד שתיים נשארו בחדר, נעולות פעמיים.
"אנחנו יוצאים עכשיו, באיחור של שש דקות, לגדר הרחוקה", אמר הסמב"ס. היתה לו אינטונציה של שועל קרבות ותיק. "בגלל שאנחנו באיחור, נצטרך להגיע הרבה יותר מהר", אמר והסתכל בי. פתחתי שוב את אחד הפאוצ'ים והוצאתי ממנו מחסנית. "בגלל זה אנחנו נעשה את זה בריצה", אמר. החזרתי את המחסנית לתוך הפאוץ'. החייל הגדול שלידי קילל בשקט. "כוס אמק", אמר. ראיתי את הצל שלו זז על האספלט ומכסה כמעט את כל הצל שלי.
הסמב"ס שם קסדה על הראש והתחיל לרוץ לתוך החושך. שמנו קסדות ורצנו אחריו. רצתי שלישי, אחרי הסמב"ס והקמב"צ, משתדל לשמור מרחק משאר הכוננים. המימיות שלנו פכפכו כשקפצו בגובה המותניים והרובה השמיע נקישות בכל פעם שנפגש עם טבעות הברזל של האפוד. רצנו, פכפוכים ונקישות, בדבוקה אחת ובלי לעצור. החייל הגדול רץ מאחוריי. כל הזמן הוא היה מאחוריי. היה נדמה לי כאילו הוא מתאמץ נורא להרים את הרגליים הגדולות שלו ואת הגוף הרחב שלו רק כדי להיות מאחוריי, וכשהצליח להדביק אותי, שמעתי אותו אומר "כוס אמק". הוא היה ענק.
החושך היה מוחלט. ממרחק שמעתי את הצעדים הכבדים
רצנו. רצנו עד שהסמב"ס עצר בקצה הכי רחוק של הבסיס. שם עצר וחיכה לאחרון הכוננים. עמדנו בקצה הבסיס, הסמב"ס, הקמב"ץ ואני, וחיכינו לאחרון. החושך היה מוחלט. ממרחק שמעתי את הצעדים הכבדים שליוו אותי לאורך כל הריצה אבל הלכו ונחלשו ככל שהתארכה, והיא התארכה מאוד. הצעדים התקרבו. זיהיתי את הצללית המפחידה של החייל הענק. הוא הגיע רטוב כולו, התנשף בכבדות ופלט כמויות של ליחה. הוא נעמד לידנו, ליד הסמב"ס, הקמב"ץ ולידי, אבל יותר קרוב אלי מאשר אליהם, והתנשף. כל כמה נשיפות הוא הרים את הראש, הביט לכיוון שלי ואמר "כוס אמק". אחריו הגיעו עוד ארבעה כוננים שרצו יחד כל הדרך, ובסוף הגיע כונן שהקסדה כיסתה לו חצי מהפנים. יכולתי לראות רק את הפה ואת האף שלו. עמדנו בחושך, הסמב"ס, הקמב"ץ, אני, החייל הגדול צמוד אלי, ארבעת הכוננים שהגיעו יחד ובחושך נראו דומים זה לזה, והחייל הקטן עם הקסדה הגדולה מדי. הסמב"ס כחכח בגרון ונעמד לפנינו.
"כמו שאתם רואים, הצלחנו פחות או יותר לעמוד במשימה הראשונה. הגענו לגדר הרחוקה תוך 12 דקות", הוא הציץ בשעון שלו. "כמובן שאם לא היו עיכובים היינו יכולים להספיק גם בהליכה מהירה".
בדקתי את הכדורים במחסניות ושמעתי "כוס אמק" קרוב מאוד לאוזן.
"הנקודה הבאה היא מחסן התחמושת. אנחנו זזים", אמר הסמב"ס.
ארבעת הכוננים שהלכו יחד סידרו זה לזה את האפודים שלא ישקשקו מדי על הגוף. החייל הענק הביט בי בלי לזוז. כשהידקתי את האפוד שלי לבטן, ראיתי את הקמב"ץ לוחש לסמב"ס, ששוב כחכח. "אנחנו נעשה את הדרך עם אלונקה", אמר. "אתה", הצביע עלי, "אתה עולה על האלונקה".
"אני?" אמרתי.
"אתה", אמר, והחייל הגדול אמר "כוס אמק".
הקמב"ץ אמר "זוז", והכוכבים התחילו לנסוע אחורה
הקמב"ץ פרש את האלונקה שסחב על הגב וסימן לי לשכב בתוכה. נשכבתי עליה וראיתי מעלי את הכוכבים הבהירים, את כל הכוכבים הבהירים שיש בשמיים. הקמב"ץ נתן פקודה, וארבעת הכוננים הדומים נעמדו כל אחד לצד ידית פנויה של האלונקה והתכופפו להרים אותה. הקמב"ץ נתן עוד פקודה והכוכבים התקרבו אלי. ליד הנעליים שלי ראיתי קסדות של שני חיילים. הקמב"ץ אמר "זוז", והכוכבים התחילו לנסוע אחורה.
ההתחלה היתה קשה. זאת היתה הפעם הראשונה שנסעתי על אלונקה, ונדרש זמן כדי להתרגל לקפיצות ולטלטולים ולהתקדמות הלא רציפה וללמוד להתעלם מהם. כשהתרגלתי, הנסיעה הפכה נעימה יותר. עצמתי עיניים והמשכתי לראות את כל הכוכבים זוהרים בתוך העיניים שלי. אחדים מהם נעו במסלולים מואצים או עקומים שכוכבים סתם לא נעים בהם. לאט לאט השתלט החושך בתוך העיניים העצומות. דניאלה עכשיו בחדר, חשבתי. שוכבת לה במיטה, מתחת לשמיכה, ולא מוציאה יותר מאשר את הראש כדי לנשום אוויר. ילדה טובה. איזה צבע יש לה. אפילו בלילה רואים לה את השוקולדה. היא שוקולדה מחוממת, מומסת. תמיד כשנוגעים בה היא חמה. אף פעם לא תתפוס אותה בידיים קרות. אין לה ידיים קרות. בשום רגע.
חשבתי שכבר כמה דקות לא שמעתי את החייל הגדול. הנחתי כף-יד אחת על הכרס ופקחתי את העיניים. הכוכבים היו שם כולם.
"קדימה, עוד 100 מטר, 100 מטר אחרונים", שמעתי את הקול של הסמב"ס.
האלונקה כבר הטלטלה מאוד. הקפיצות הפכו חזקות כל כך, שאי אפשר היה להתרגל אליהן מחדש. הן היו מפחידות. תהיתי כמה כבר הספקנו לרוץ. הם הספיקו לרוץ. הסתכלתי לכיוון הרגליים שלי וראיתי קסדה אחת נמוכה מאוד ליד הרגל הימנית שלי וקסדה אחת גבוהה מאוד, מאוד גבוהה, ליד הרגל השמאלית. שתיהן קפצו על הראשים שמתחתן והלמו בהן כמו פטישים. באור הכוכבים ראיתי את הפנים שמתחת לקסדה הנורא גבוהה. הבטתי בהן, בזיעה שנשפכה מהן, בשרירים המתאמצים ובעיניים הצורחות בחושך. בתוך הפנים שמתחת לקסדה הגבוהה ראיתי גם את השפתיים שזזו כל הזמן. בקלות קראתי מה הן אמרו.
"עוד 50 מטר", שמעתי קול צורח, הקול של הסמב"ס או הקול של אחד מארבעת החיילים הדומים או קולם של ארבעת החיילים ביחד. ואז זיהיתי את הקול של הקמב"ץ, קול צפצפני, קל לזיהוי, שאמר: "אש מאחור. בריצה מהירה".
האלונקה החלה לקפץ כמו משוגעת, מטלטלת מצד לצד והולמת בי בבד הקשה שלה, בידיות האלומיניום, בתפרים, בכל מה שהיה לה. הרגשתי אותה משתגעת מתחתי וניסיתי להחזיק בה, אבל היא התפרעה ולא הצלחתי לתפוס אותה. גם הכוכבים בשמיים השתגעו. הם קפצו זה על גבי זה וזה מלפני זה, התפוצצו לי מול העיניים בהרבה צבעים, עד שבבת אחת כולם כבו ובמקומם בא לילה וריח של אדמה בוצית וטעם של אדמה בוצית והרבה צעקות שנשמעו מלמעלה.
הקמב"ץ צרח: "מי עזב?"
מישהו שאל: "אתה בסדר?"
מישהו אמר: "אל תרימו אותו עכשיו. הוא נפל על הגב".
מישהו אמר: "תשחררו את האפוד. מהר! מהר!"
ומישהו אמר: "היא פשוט ברחה לי".
בתוך החושך והבוץ חשבתי רק על דניאלה. חשבתי עליה מאותו רגע שנהיה לי טעם של אדמה בפה, ועד לשנייה שהתעוררתי במיטה של בית חולים.
עם זר של פרחים היא עמדה לידי וחייכה. הפנים שלה היו מעלי, קרובות, חמות. היא היתה שוקולדה אפילו באור הניאונים של בית החולים. "רק אני באה, והנה אתה מתעורר", אמרה ונישקה אותי על הלחי ושאלה איפה אני רוצה שתשים את הפרחים. אמרתי לה שתשים אותם לא משנה איפה, והיא הניחה את הזר על כוננית ליד המיטה.
"נעלת את החדר לפני שבאת?" שאלתי.
"פעמיים", אמרה וצחקה.
"טוב מאוד", אמרתי.
"איך אתה מרגיש?" שאלה.
"בסדר", אמרתי.
"חיכיתי לך בחדר", אמרה.
היא היתה ילדה כל-כך טובה שהתחשק לי לבכות. בכיתי קצת. לשנייה.
"אתה בוכה, פצוע שלי", התכופפה וחיבקה אותי.
"נפצעתי", אמרתי והתחלתי לבכות.
"שש..." אמרה, "זה בסדר. עכשיו אתה בסדר".
היא התיישבה על המיטה וליטפה לי את הראש. "ככה יותר טוב?" שאלה.
הנהנתי.
היא המשיכה ללטף לי את הראש.
"אחר כך אני רוצה להגיד לך משהו", אמרה.
