מזמין לחץ על ישראל: ד"ר ניב גורדון, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת באר-שבע, קורא במאמר שכתב לעיתון "לוס אנג'לס טיימס" להטיל חרם בינלאומי על ישראל. "זו הדרך היחידה להציל אותה", מסביר גורדון, שחיבר ספר על הכיבוש הישראלי. האוניברסיטה גינתה היום (שבת) והאשימה: הוא חצה קווים אדומים.
"לא קל לי כאזרח ישראלי לקרוא לממשלות זרות, לרשויות אזוריות ולתנועות חברתיות בינלאומיות, לארגונים דתיים, איגודים ואזרחים, להשעות את שיתוף הפעולה שלהם עם ישראל", כתב ד"ר גורדון. "אבל היום אני מתבונן בשני ילדי משחקים בחצר ואני משוכנע שזוהי הדרך היחידה שישראל יכולה להינצל מעצמה".
| מפגש ברמאללה |
|
| מפגש עם ערפאת / אפרת וייס |
|
250 פעילי שמאל הפרו את הוראות צה"ל ונכנסו לרמאללה לפגישה עם ערפאת ותהלוכת מחאה. ניב גורדון אמר אז ל-ynet: "אני לא יודע מי אחראי לפיגועים. לדעתנו שרון רוצה במלחמת לבנון מספר 2 בשטחים ואנחנו רוצים לעצור את זה" |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
על עמדתו הוא כתב: "ישראל הגיעה לפרשת דרכים היסטורית ועת משבר קוראת לאמצעים קיצוניים. אני אומר זאת כיהודי שבחר לגדל את ילדיו בישראל, שהוא חבר במחנה השלום כמעט 30 שנה ושחרד עמוקות לעתיד המדינה. הדרך המדויקת ביותר לתאר את ישראל היום היא שזו מדינת אפרטהייד".
המרצה הישראלי גורס כי "בעוד שני העמים חיים באותו שטח, בין הירדן לים התיכון, הם נתונים למערכות חוק שונות לחלוטין. לפלסטינים אין מדינה והם חסרים רבים מהזכויות האנושיות הבסיסיות. בניגוד חריף כל היהודים בין אם הם חיים בשטחים הכבושים או בישראל, הם אזרחי מדינת ישראל".
ד"ר גורדון טען כי הוא אינו ישן בלילה כהורה ואזרח. "כדי להבטיח ששני ילדי והילדים של שכני הפלסטינים לא יגדלו במשטר אפרטהייד".
לדבריו, המדינה הולכת לכיוון של אפרטהייד ולא לפתרון של שתי מדינות ולכן הוא החליט לפעול.
"אני משוכנע שהדרך היחידה לבלום את מגמת האפרטהייד בישראל היא באמצעות לחץ בינלאומי כבד. המילים והגינויים של ממשל אובמה והאיחוד האירופי לא הניבו תוצאות, אפילו לא הקפאת ההתנחלויות, לא כל שכן החלטה לנסיגה מהשטחים הכבושים", כתב גורדון. הוא סיכם: "שום דבר אחר לא עבד. לחץ בינלאומי מסיבי על ישראל זו הדרך היחידה להבטיח שהדור הבא של ישראלים ופלסטינים, ושני בני בכלל זה, לא יגדלו במשטר אפרטהייד".
מאוניברסיטת בן-גוריון נמסר בתגובה למאמר, כי "אנחנו מגנים בתוקף את המאמר ואת הנאמר בו. בפרסום המאמר, הכותב חצה את כל הקווים האדומים, תוך חריגה בוטה מגבולות החופש האקדמי. האוניברסיטה דוגלת בחופש אקדמי ומעודדת ערך זה בקרב חברי הסגל שלה,
אותו חופש אקדמי המאפשר לעסוק בכל מגוון הפעילויות הכרוכות ברכישת ידע, כולל בחירת נושאי המחקר, קביעת נושאי ההוראה בכיתה, הצגת ממצאי מחקר לעמיתים ופרסום ממצאים ומסקנות של מחקרים.
"ואולם, האוניברסיטה סבורה כי גם לחופש אקדמי יש גבולות. בארצות הברית, בהתאם ל'הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940', על מורים להיזהר ולהימנע מנושאים ברי מחלוקת שאינם קשורים לנושא עיסוקם. כאשר חבר סגל אקדמי מדבר בפומבי או מפרסם דבריו בכתב, הוא נהנה מחופש להביע את דעותיו ללא מורא, אולם עליו להפגין ריסון עצמי ולהדגיש כי אינו מביע את דעות המוסד שבו הוא מלמד. גורדון ניצל חופש זה באופן ציני ובוטה, תוך חצייה גסה של כל הקווים האדומים".
