זה שוב קופידון המניאק שהחטיא את המטרה
אל תשאלו אותי למה זה כבר לא "ביחד", אין לי תשובה. אל תגידו שיהיה טוב, אל תבטיחו אשליות, לא רוצה לשמוע שיהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר. איפשהו, אומרים שיש, עולם הבא. אני מאסתי בנסיונות להאמין באהבה. הייתי רוצה להדחיק את שמונת החודשים האחרונים. תן לי דקה לשכוח. טור פסימי
המעשה הפחדני הוא לתקוע כדור בראש. המעשה האמיץ הוא לצאת מהמיטה ולהאמין באהבה. כרגע, אני פחדנית נורא. אני מדממת על מצעים נקיים. הלבשתי בהם את המיטה כמה שעות קודם, מנהג שבועי, כל יום שישי, כמו למרק את הנפש מכל העייפות שדבקה בה במהלך שבוע. קבלת שבת. אבל עכשיו אני מכתימה הכל בדם. כמו כל גופי מפורק ומבותר. מדממת מכל איבריי. מהלב בעיקר.
זה שוב קופידון שהחטיא את המטרה. מניאק. לפני יומיים היו לי שלוש מילים בראש: אני אוהבת אותך. היום הן - שונאת את העולם. אני שונאת את העולם הזה. מעבר לזה לא מסוגלת לומר מילה. ויפאסנה. אל תשאלו אותי למה זה כבר לא "ביחד", אין לי תשובה. אל תגידו שיהיה טוב, אל תבטיחו אשליות, לא רוצה לשמוע שיהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר. איפשהו, אומרים שיש, עולם הבא. אני מאסתי בנסיונות להאמין באהבה.
בובה קפואה עם עיניים טרוטות, שקועות מבכי וחוסר שינה. אני נראית די זוועה, אם להודות בזה. כך כמו בפעם האחרונה, רק שאז הייתי חזקה. הרבה יותר חזקה. כמו בפעם האחרונה, רק כל כך יותר קשה ממנה. הבדל אחד. אז האמת היא, שלא, זה לא דומה בכלל. איך זה שזה לא נעשה קל מפעם לפעם? כבד עליי. מוות קטן.
לא יודעת איך אקום בבוקר, לעזאזל, לא יודעת איך לישון
קפואה וחנוקה. בובות קפואות לא נושמות. לילה. הן גם לא ישנות. אני לא ישנה. לא רוצה לעצום עיניים. כל החושך הזה. לא יודעת איך אקום בבוקר, לעזאזל, לא יודעת איך לישון עכשיו. פשוט לא יודעת. יודעת רק ששונאת את העולם. ואת התמימות שלי, ואת הטיפשות המאוסה. את הרצון להיאחז בשביב תקווה שזה רק משבר קטן וזה חולף, רק ירידה בשביל עלייה, שיהיה בסדר. לעזאזל הבסדר, שיהיה יותר טוב מבסדר. אמנות ההכחשה, נפלאות ההדחקה. הייתי רוצה להדחיק גם את שמונת החודשים האחרונים. למחוק. למחות. להרוס. לשבור. לנתץ לרסיסים, כמו הלב השבור. חצי שנה של מתיקות יתר, אין ספק שזה יותר מדי טוב בעולם הזה. טיפשה, בסוף הייתי מתה בין כה וכה, מעודף טירמיסו.
פעם חשבתי שזה דווקא טוב להיות בחורה של זכרונות, אחת עם עבר, עם אקסים, עם אפיזודות רומנטיות. לא עוד. אני פשוט רוצה לשכוח. הכל.
"תן לי דקה לשכוח. תן לי דקה לנשום. לא נותר בי כוח להבין היום"
לא רוצה לזכור איך היה לי טוב לישון איתו, להתפוגג לו בין הזרועות, להינמס לו בנשיקה, להיבלע בתוך חיבוק. רוצה לשכוח, בגנותו של התקף פאניקה שאוחז בי בכל רגע שבו אני מבינה שלא יהיה לי עוד, ושממש לא מעניין אותי אם יהיה אחד אחר במקום. כנראה שיהיה. מתישהו, אבל לא חשבתי לרגע, לא רציתי, שיהיה אחד אחר בלתו.
עולם מטומטם, ואני עיוורת בעיניים רואות. רואה רק טוב. הוא אומר שזה לא מתאים, ואני לא מבינה, רואה את כל הדברים שמתאימים בדיוק. לא יותר, לא פחות. כמו כפפה ליד קפואה, אני נשבעת. הייתי בטוחה. איך שכחתי שכבר בהתחלה חשבתי שאנחנו לא מתאימים, והוא הרגיע במבט, במגע, כמו אומר - "רק בואי, תני לי את היד". מטומטמת אחת, ואם היה אומר, כמו שאומרים כולם, תקפצי מהגג?
לא רוצה לזכור איך קרא לי "יפה שלי" ואיך קרא לי סתם לבוא
וכך, למרות התראותיה של גברת אינטואיציה, אני מוצאת את עצמי המומה, קפואה ומבולבלת, איך לעזאזל שמונה חודשים מתפוצצים לי בפנים, ומעדיפה לשכוח, כל פרט קטן, כל שטות. כל חיוך שלו, כל קמט הבעה, כל הרמה של גבה, כל שקט, כל רעש, כל צחוק. כל מילה של שנינות, כל מילה של ציניות משובחת. לשכוח לשכוח לשכוח. לא רוצה לזכור איך ידע לקרוא אותי שקופה, לא רוצה לזכור איך הבין אותי גם כשאני לא הבנתי לא עצמי, ואפילו שדאג להעיר את משפט ה"אני לא מבין אותך" שאף פעם לא קניתי. לא רוצה לזכור איך ניסה להזכיר לי לנשום, איך הרשה לי לבכות ואיך ידע לגרום לי לחייך. לא רוצה לזכור איך קרא לי "יפה שלי" ואיך קרא לי סתם לבוא. לא רוצה לזכור איך נתן לי להרגיש שלו, כמעט אשתו, ובטח שלא את זה שלבן שיהיה לו יקרא אלון.
רוצה למחות כל רגש, כל מחשבה, כל שביב תקווה
לא רוצה לזכור את כל הרגעים שנתן לי שלעולם לא אוכל לשכוח. רוצה לשכוח. כל פרט קטן, כל שטות. כל נשיקה, כל דמעה, כל בת צחוק. כל מקום שהיינו בו ביחד, כל שוקולד שהכניס לפי, כל תות. רוצה לשכוח את כל הטוב שהיה לי. רוצה לשכוח שזכיתי לפרפרים, להתרגשות ולאהבה. רוצה להדחיק את העובדה שאהבתי אותו נורא. רוצה למחות כל רגש, כל מחשבה, כל שביב תקווה. לא חלמתי. לא הייתי. לא היית. זה לא קורה לי עכשיו. זה לא קרה. גם לא השמנתי מאהבה.
רוצה לשכוח, כי אולי זו הדרך היחידה להמשיך הלאה. להתעורר יום אחד לפני ה-26 בדצמבר, ולהמשיך משם. לפני כל הקסם. לפני שהפכתי מכושפת. רק כך אוכל לחזור לאותה שגרה מייגעת, רגילה, שפעם הרגישה לי די בסדר, וב"בסדר" היה לי די. לקום בבוקר, איך מצחצחים שיניים? לנסוע לעבודה, לעבוד אפילו. לדבר עם אנשים. איך מדברים? רק כך אוכל לחזור הביתה בסוף כל יום, לשבת מול האינטרנט, לקרוא עוד פרק בספר שמספר גם עליי. ללכת לישון בלי שאשמע אותו אומר לי "לילה טוב", "בוקר יפה", או "את מאחרת הביתה", גם אם לא חיכה לי שם אף פעם.
רק כך אוכל להירדם, בלי שאצטרך לשאת את המחשבה שלעולם עוד לא ארדם בזרועותיו, בלי שתכה בי התחושה שאהיה במיטה עם אחר, בלי שאצטרך לשאת את הכעס על שאיפשר לי לאהוב אותו. כמה חסר אחריות מצידו היה לבקש ממני להתפשט מולו. אני רוצה להפסיק לאהוב אותו, לשכוח שאהבתי אי פעם. לעצום עיניים. בלי לפחד לכבות את האור, בלי למצוא את עצמי בועטת באוויר, צורחת כמו תינוק.
זוגיות, אמרתם? ניסיתי. זה כבר לא עובד בימינו. לא מתאים. עזבו.
- טורים, מאמרים וסיפורים על התמודדות עם לב שבור ועם פרידה
לפנייה לכתב/ת 
