העולם הפך לכתיבה מכוסה אבק

הורסים את בית הורי

כְּאִלּוּ לֹא דַּי הָיָה בַּפַּטִּישִׁים –

בַּיָּדַיִם

הַפּוֹעֲלִים עוֹקְרִים אֶת הַחַלּוֹן, שֶׁדַּרְכּוֹ הִסְתַּנְּנוּ הַשֵּׁדוֹת

וּבִבְעִיטָה נוֹפֶלֶת הַדֶּלֶת הָאֲחוֹרִית לְאָחוֹר, זִכְרוֹן הַדֶּלֶת קוֹרֵס

וַאֲנִי דּוֹרֶכֶת עַל גּוּשֵׁי סֻכָּר. תַפּוּזִים וּמַנְגוֹ שֶׁאוֹרְחוֹת

מְבֻיָּשׁוֹת הָיוּ מַסְתִּירוֹת תַּחַת רְדִידֵיהֶן הַשְּׁחוֹרִים,

הָיוּ בָּאוֹת אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית וְשׁוּלֵי הַגַָּלַבִּיוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁלָּהֶן

נוֹגְעִים בְּמִפְתַּן הַדֶּלֶת הַזֹּאת.

דֶּלֶת הַמַּתָּנוֹת וְהַקּוֹסְמוֹת הָפְכָה לְדֶלֶת לְעַצְמָהּ

וְהַתִּקְרָה שֶׁכָּשְׁלָה לְגוֹנֵן עַל הַיַּלְדוּת מִגִּשְׁמֵי הַדֶּלְתָא

חוֹזֶרֶת עַכְשָׁו לִמְקוֹרָהּ. עֵצִים שֶׁנִּתָּן לִמְנוֹתָם.

עַכְשָׁו הֵם הוֹרְסִים אֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה הַנָּטוּשׁ שֶׁלָּהּ, וּקְוֻצּוֹת מִשְּׂעָרָהּ נִגְלוֹת

וְהֵן בְּעוֹדָן רְטֻבּוֹת, שֵׂעָר רָטֹב הַיּוֹצֵא מִסִּדְקֵי קִיר חֵמָר,

קִיר שֶׁבְּעוֹד דַּקּוֹת יֵהָרֵס וְיִהְיֶה לַעֲרֵמַת עָפָר

כְּאִלּוּ אִישׁ לֹא הִשְׁעִין עָלָיו אֶת גַּבּוֹ מֵעוֹלָם.

הַאִם הִתְרַחֲצָה אִמִּי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה אוֹ עִם שַׁחַר?

הַאִם סִלְּקָה קְוֻצּוֹת שֵׂעָר מִשֶּׁלָּהּ מִבֵּין שִׁנֵּי הַמַּסְרֵק מִפְּנֵי

הַקִּנְאָה? מִפְּנֵי הָאֵשׁ? מִפְּגִיעָתָן שֶׁל שְׁכֵנוֹת?

שְׂעַר אִמִּי נֶחְשַׂף כְּמַתָּנָה, כְּעֹנֶשׁ.

אֵיזֶה קֶשֶׁר מְחַבֵּר עַכְשָׁו בֵּינֵינוּ?

אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ מָסַרְתִּי לִצְדָקָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָלְמוּ אוֹתִי.

אִלּוּ נִפְגַּשְׁנוּ עַכְשָׁו הָיִיתִי נִרְאֵית לָהּ כְּאָחוֹת גְּדוֹלָה.

אֵיזֶה קֶשֶׁר כַּאֲשֶׁר רַחְמָהּ נִקְבַּר יַחַד אִתָּהּ

תַּחַת אִילַן הַכֹּפֶר, שָׁם הַמָּוֶת הַמֻּקְדָּם קָרוֹב לַיָּד.

חדר המערכת

לְפָנִים עָבַדְתִּי כְּעוֹרֶכֶת סִפְרוּתִית וְהָעוֹלָם הָפַךְ לִכְתִיבָה

שֶׁאָבָק מְכַסֶּה אוֹתָהּ.

עֲרֵמוֹת שֶׁל מִכְתָּבִים הַמֻּחְתָּמִים בִּמְלֹא אֱמוּנָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה בְּמַעֲרֶכֶת

הַדֹּאַר שֶׁלָּהּ, לֹא הָיָה לְמָה לְהַמְתִּין מִלְּבַד לַשִּׁעֲמוּם.

גֵּרוּד הַבּוּלִים הָיָה הַפְּעֻלָּה הַמְרַגֶּשֶׁת בְּיוֹתֵר, בַּאֲשֶׁר יָבַשׁ רֻקָּם

שֶׁל סוֹפְרִים בִּישֵׁי-מַזָּל.

לְהַגִּיעַ יוֹם-יוֹם לַחֲדַר הַמַּעֲרֶכֶת

הָיָה בְּכָךְ סוּג שֶׁל "תָּשִׂימוּ אוֹתִי בַּצַּד",

כְּמוֹ לְהַנִּיחַ עַדְשׁוֹת מַגָּע בְּנוֹזֵל סְטֶרִילִי.

דָּבָר לֹא הָיָה שָׁם מִלְּבַד תּוּגָה שֶׁבָּהּ מָדַדְתִּי אֶת תּוּגוֹת הָאֲחֵרִים.

זֶה לֹא הִתְאִים לִכְתַב עֵת הַמְבַשֵּׂר אֶת הַמָּחָר.

חֲדַר הָעֲרִיכָה הָיָה לְלֹא מִרְפֶּסֶת

אֲבָל כָּל הַמְּגֵרוֹת הָיוּ מְלֵאוֹת מִסְפָּרַיִם.

אימאן מרסאל נולדה בכפר מצרי בצפון הדלתא ב-1966. ב-1985 עברה לקהיר ועבדה במשך שנים אחדות במערכת הירחון הספרותי השמאלי "אדב ונקד" (ספרות וביקורת). לפני מספר שנים היא עברה לחיות בקנדה. עד כה פרסמה ארבעה קובצי שירה, שהאחרון שבהם, "גיאוגרפיה חלופית", שראה אור בקהיר ב-2006, רואה אור בימים אלו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגום מערבית של חתן פרס ישראל, הפרופסור לספרות ערבית ששון סומך