מחפש אהבה, מתחיל לחקור את "הסצינה"
מרוב רצון להישמע בוגר, בא לי לצרוח. נשמע קצת "אוחצ'תי", סה"כ בן 21, מה הוא צורח. אבל כן, בן 21. חדש בעיר הגדולה
אני שון, תכף בן 21. שתי הספרות האלה חולפות לי בראש, ומרוב רצון להישמע בוגר, בא לצרוח. כן, זה נשמע קצת "אוחצ'תי". סך הכל בן 21, מה הוא צורח. אבל כן, בן 21, גר לבד בדרום תל-אביב, עובד בעבודה שלא כולם אוהבים, אבל רוב הקהילה דחוסה בתעשיית הסלולרי אז אמרתי יאללה.
במקור אני ממקום נידח עם אוכלוסיה שלא כל כך מודעת מה קורה סביבה, מהעיר אשדוד. העיר נחמדה, אבל אני לא מתכוון לכתוב עכשיו על החיים מהם ברחתי. את היציאה מהארון עשיתי. השלב השני היה להתיידד עם בן-דוד של החבר הכי טוב שלי לשעבר ולהתחיל להכיר את הקהילה ואת המושג "סצינה", שלפי מה שהבנתי זו במה לאנשים נחמדים שלא בדיוק יודעים לאן הם הולכים.
כשהגעתי לתל אביב, אחרי מסכת ייסורים, התחלתי לעבוד כמו כולם, במלצרות כמובן. אחרי הכל, מה כבר ילד בן 20 יכול לעשות חוץ מזה. שמעתי שעושים הרבה כסף בתחום, קצת קורעים את התחת תרתי משמע, אבל מרוויחים בין 50-70 שקל בשעה בממוצע. בינתיים התנחלתי אצל חבר טוב בשם אוהד, שדאג שיהיה לי הכל, ממגבת למקלחת ועד למישהו שמתעניין מידי פעם בשלומי.
אתר אטרף דייטינג הוא המקום האידיאלי להגשמה עצמית, עונה על כל הצרכים של הומו ממוצע: כוס קפה, פרפר, ולב אמנם אפור אבל זה לא מפתיע, חדרי כושר, מקומות בילוי, והכי נחמד זה שכל יום מחדש אתה בוחר מה אתה מחפש באותו יום.
אז באותו יום בחרתי לחפש אהבה, שזו מילה בעלת הרבה משמעויות בקהילה - סגורה, פתוחה, או כלל לא מוגדרת. מצאתי את עצמי משוחח עם אדם שהתמונות שלו לא נראו יותר אינטליגנטיות מהמילים שכתב בחלון השיחה. בין המשפטים של "מה המצב? איך עבר הסופ"ש?" קבענו להיפגש. אני לא מאלה שמבריזים, אבל בהחלט מאלה שלא מחסירים דעה לגבי מה שהם חושבים כשהם נפגשים עם אותו בן אדם. "בא לך מקס ברנר?" שאל. "פגוש אותי בכניסה לקפה בעוד שעה".
בעודי מנסה לסדר את השיער שלי ואת עצמי, אוכל סרטים על מי כמה ואיך, מצאתי את עצמי עובר בתחנה המרכזית, כרגיל פריק-שואו. מקדים ב-20 דקות ומחכה על מדרגות הכניסה לקפה, כמו שקבענו. מסתכל לצדדים, אנשים שעוברים כל אחד מהם נראה לך חשוד, וכשלבסוף עובר לידך גבר חלומותיך, מתנפצת לך המציאות בפרצוף – שיט, זה לא הוא.
SMS ממנו החזיר אותי לקרקע והגביר את הלחץ שרק ביקש להתפרץ החוצה. התגלה בחור שכנראה שמעולם לא שמע על תרופות נגד אקנה קשה, בטח ובטח שמעולם לא היה בחנות בגדים. המארחת הנחמדה שואלת אם אנחנו שניים. כל כך רציתי להגיד לה לצערי הרב, אבל שתקתי ופשוט התיישבתי במקום שהושיבה אותנו.
"אז מה יש לך לספר על עצמך?" שואל הבחור תוך כדי שהוא נמרח אחורנית על הכסא עם מרפקים מקופלים מאחוריי העורף. שלפתי לו תשובה שבעצמי נדהמתי ממנה: "אתה רוצה שאמלא לך טופס? במקרה הכינותי מראש קורות חיים". הומור סרקסטי שכזה לא הוביל את הדייט הזה לשום כיוון טוב. מיהרתי לסיים את המשקה שהזמנתי ושלצערי היה הדבר הטוב היחיד בפגישה ההיא. בדרך לצאת, הוא עוד שאל אותי לאן בא לי להמשיך. אתה מכיר טוב את תל אביב, בוא נלך למקום שאתה אוהב".
איזה מכיר ואיזה נעליים. נפרדתי מההוא בתירוץ כלשהו. מחר יום ארוך, יש לי ארבע דירות לראות, ומשמרת למלצר. מיהרתי להתקלח ולישון, תוך כדי שאני לוחש לאוהד "אתה ער?...." אבל כרגיל, רק הקירות הקשיבו.
כשהתעוררתי מיד חשבתי "אלוהים אדירים, אני באמת פה..." עוד לא עיכלתי את העובדה שאני הולך לחיות בכל האטרף הזה, שהיה מביא לי אנרגיות בכל פעם מחדש כשהייתי מגיע לעיר הגדולה. את המשמרת כרגיל פתחתי בנקיונות, עם נימה מזלזלת מצד הבוס. "טוב, לפחות אני כבר כאן..." ניחמתי את עצמי.
"אמא, אולי תבואי איתי?"
שמש, ים, גברים מסוקסים. היום שלו חיכיתי הגיע: אני הולך לחתום חוזה סוף כל סוף. "אמא, מה לי וצ'קים? אין לי מושג איך חותמים עליהם. אולי תבואי איתי?". אמא שלי, החברה הכי טובה שלי, שלא טרחה להזיל דמעה אחת כשהודעתי לה שנמאס לי מהחיים בדאון-טאון, תפסה את עצמה, התלבשה בטרנד הרוסי המתיימר הקבוע שלה ובאה איתי לחתום חוזה. נכנסתי לדירה, ואמא שלי לא סותמת לדקה: "איפה הדוד שמש? למה זה מתקלף פה? איזה שכנים יש פה?" עד שכבר לא יכולתי: "אמא, בתל אביב הכל מתקלף, אלא אם כן יש לך חשבון בנק בשוויץ".
הריח שאפף את המקום ותקף את האף שלי כשנכנסתי לדירה המוזנחת, שהדייר הקודם שלה כנראה ברח מבית משוגעים, התגבר ככל שהתקרבתי למטבח, "מה זה הריח הזה? את מי האידיוט רצח כאן?" , עד שלפתע נגלה לעיניי גוש בשר שהונח לו להתבשל על השיש, תחת השמש הקופחת.
רפלקס ההקאה התגבר, אבל הצלחתי להכניס את הדבר הזה לתוך שלוש שקיות שקשרתי ודאגתי לזרוק מיד לפח בחוץ. פתחתי את הארונית, מצאתי סקוץ' והתחלתי לקרצף את המטבח.
תשע בערב, הרגשתי סחוט טרי, 100% טבעי, נשכב על מיטה שאלוהים יודע מי שכב עליה וכמה שכבו עליה, אבל למי איכפת? העיקר לעצום את העיניים ולישון.
מחשבות על סדר היום למחרת לא הפסיקו לטרוף לי את המוח. לעשות הובלה? לא לעשות? וצריך אינטרנט, ולווין, ולאן להתקשר? על מה לחתום? טוב, די, אמרתי לעצמי. חייגתי לאוהד ופשוט צעקתי לו בשפופרת – הצילו!
האימייל של שון
