שתף קטע נבחר

מעגל השמחה של הכלה המאושרת

מיוחד ללאשה: ד"ר עליזה לביא מספרת על שבת הכלה של בתה הבכורה, ומברכת על חזרת השמחה, היצירתיות והאותנטיות לעולמן של נשים יהודיות צעירות

הרשו לי לשתף אתכם בחוויה אישית. לפני כחודש, בשעה טובה, התחתנה בתנו הבכורה. כמקובל, בשבת שלפני החתונה נחגגה שבת הכלה. חברותיה של בתנו ובנות המשפחה, כמו רבות הנוהגות כך בשנים האחרונות, יצרו לעצמן מעגל שמחה ויחד משלהן. הן בישלו, עסקו בדברי הגות, פתחו שיחות על דרך, על חברות ועל זהות, הכינו הפעלות, שרו, רקדו וצחקו מעומק הלב. גם לי, כמי שמכירה היטב את הפעילות הנשית המתגברת בקרב החברה הישראלית, זה היה חידוש. לא ידעתי על רמת המודעות העצמית הגבוהה של הבנות הצעירות הללו, על יכולתן ליצור בעצמן ולעצמן את שמתאים להן.

 

זו לא הייתה התרסה. זו לא הייתה יציאה נגד. זו הייתה פעילות בעד. יחד-נשִי שאיפשר שמחה עמוקה ואמיתית. יש אולי מי שיראו בכך אות להטמעת השוויון, ויש שיראו בכך רגרסיה והתבדלות, אך האמת היא שזו עשייה אותנטית, טבעית, ובעצם חזרה למה שהיה נהוג אצל סבותינו, סבותיהן-שלהן ואף הרבה דורות אחורה. במקביל להלכה המוכרת, המתועדת במאות ובאלפי ספרים, התפתחה לאורך הדורות עשייה נשית: ביום-יום, בימי שבת ומועד, בתאריכים מיוחדים וסביב חוויות אישיות-נשיות.

 

במקומות רבים נוצרו חלופות של מסגרות נשיות ללימוד ולעשייה דתית, לנערות ולבוגרות, לילדים ולמשפחה כולה. את הספרים – שלעיתים לא היו נגישים בשל אי ידיעת קרוא וכתוב – החליפה מסורת של חניכה אישית וחבירה קהילתית. הכוונה מעודנת של נערות ונשים צעירות אל מודל חיקוי ראוי, אל מותר ואסור, אל הרצוי ושאינו רצוי, אל המנהג, אל ההלכה, ואל שאלות של זהות ונורמות התנהגות.

 

לנשים תמיד היו מסגרות משלהן 

החוויה הנשית-יהודית לאורך מעגל החיים נולדה מתוך ההוויה החברתית. נשים נהגו להתארח זו אצל זו, להתייעץ, לייעץ, לחלוק, לשתף, לעסוק במלאכת כפיים בחברותא. הן גם שרו, רקדו, תמכו במשבר וסייעו במציאת פתרון. הצעירות הקשיבו לשיחות האמהות ולשירתן, נחשפו למצוקתן ולהתמודדותן - ולמדו מהן.

 

גם ללימוד לקראת חיי משפחה ולחיי אישות, נחשפו הצעירות בשעות המפגש הנשי. כך היה נהוג בקהילות שונות בפזורה. היחד-הנשי הצמיח לאורך הדורות מנהגים ומסורות, מעין תורה נשית-יהודית שהועברה על-פה. וכך נבנה ארגז כלים נשי-יהודי, שעבר מאם לבת ולנכדה, על אף ההגבלות הפנים-קהילתיות המשתנות, ההסתגרות שנכפתה מבית ומחוץ והאיומים החוץ-תרבותיים. מתוך כך, נוצרו הכלים שנועדו לאפשר לנשים לקיים את המצוות המוטלות עליהן ולהשתלב במרחב הדתי והקהילתי. לנשים תמיד היו מסגרות משלהן, תפילות משלהן, ספרים ותוצרים משלהן – ולא מתוך הדרה והרחקה, אלא מתוך הכרה בכך שצרכיהן שונים, שהזמן שעומד לרשותן שונה, שרגשותיהן שונים וששפתן אחרת. 

 

אלא שעם הזמן, הקצינו חלק מהחוגים את עמדותיהם – ולא רק ביחס לנשים. וכך הגענו למצב בו יש אוטובוסים נפרדים, כיסויי ראש שזכו לכינוי "טליבאן" ואפילו ניסוי עכשווי באחת משכונות ירושלים של הפרדת המדרכות בין גברים לנשים. כל קשר בין קיצוניות זו לבין היהדות, ההלכה ורוח חכמינו – מקרי בלבד, אם הוא בכלל קיים.

 

בתנו וחברותיה חוזרות לגישה המקורית, המשלבת את תחושת הצניעות הטבעית (הגברים שבמשפחה לא הורשו להתקרב לבית. הוא היה כולו שלהן. ורק שלהן). יחד עם הרצון לתת ביטוי נשי אותנטי, פנימי, מתוך הלב, למימוש החוויה שלהן, בליווי החברה העתידה להינשא. נשים צעירות ובוגרות, נערות ואמהות בישראל, כמו בעולם היהודי כולו, מחפשות בעצמן את דרכן אל ארגז הכלים היהודי, אם במעגלי נשים, בהליכה למעיינות מחודשים בהרי יהודה ערב החופה, בעריכת טקסים או בכתיבת תפילות. יוזמות אלו מבטאות את רוח היהדות המשתרגת ומפלסת דרכה לאיטה. רוח של אחווה לצד סקרנות, של שיתוף לצד הכרה באחרות, של יהדות שאינה בונה מחיצות בין מאמיניה לבין הבורא, שמקרבת את מאמיניה אל עצמם.


לכה דודי, לקראת כלה (צילום אילוסטרציה: דנה קופל)

 

ספרה של ד"ר עליזה לביא, "תפילת נשים", יצא לאחרונה לאור בהוצאת ידיעות אחרונות במהדורת זהב מיוחדת לכבוד מכירת 100 אלף עותקים

 


 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עליזה לביא מופתעת מרמת המודעות של הבנות
צילום: יונתן בלום
עטיפת הספר "תפילת נשים", מהדורת הזהב
עטיפת הספר
לאשה בפייסבוק
מומלצים