הניצחון הראשון על אדמת פולין
"כנער, הרגשתי פחד מוות בביקור באושוויץ ובירקנאו. עכשיו, עם קוז'יקרו וגרין לצידי, בשבילי זה הניצחון הכי גדול". אהוד כהנים על הביקור עם נבחרת הכדורסל במחנות ההשמדה
וידוי: כשהלכתי אז על המסילה בבירקנאו לעבר המקום שבו עמדו בזמנו תאי הגזים, והיום ישנה שם אנדרטה לזכר הקורבנות, הרגשתי לחוץ מכל הכיוונים. נכון, עוד מעט עוברים לפראג השלווה, אבל אני רק רציתי שייגמר כבר ונוכל לחזור הביתה לישראל הבטוחה. מקומי גלוח-ראש שנקרה בדרכנו באחת המסעדות באיזור וסימן לי בתנועת סכין על הגרון את דעתו על האורחים מישראל, לא ממש סייע כמובן להרגשה הכללית.
אבל כשאתה מגיע לאחר 12 שנים לאותו המקום בדיוק, הפעם עם נבחרת ישראל בכדורסל, ההרגשה פתאום שונה. כשמצד אחד שלי עומד עידו קוז'יקרו, 2.02 לגובה, לרוחב ולעומק, ומצד שני יניב גרין,
מלך הריבאונדים של אליפות אירופה הקודמת למי ששכח, אני לפתע מרגיש בטוח. אם היטלר רואה אותם היום, קרוב לוודאי שהוא בורח מרוב פחד. ואם לא, צביקה כבר היה מניס אותו על נפשו בקולו הרועם. בשבילי זה הניצחון הכי גדול. קוז'יקרו חולק לרגע ומראה עוד תמונה של הילד.
כמו אז, גם עכשיו מגיע הקונפליקט ואני חצוי. מצד אחד לחץ (הפעם זו רק עבודה, תודה לאל), האישה ההרה שנשארה לבד והרצון להיות בבית בערב ראש השנה. מצד שני, אני מת על הנבחרת, וכל כך רוצה שהיא תעפיל לגמר. כי אם יש מישהו שמגיע לו זה שרף, והרי באנו לכאן בשביל לראות כדורסל.
רק אחר כך, במלון, מתפנים לקלוט שוב את מה שראינו במשך היום במחנה. ואז, מגיעות כבר הדמעות מעצמן.
