הייתי טובה מדי אליו, והוא כנראה חיפש ביצ'ית
חיוכו שבה אותי. התמסרתי אליו, והוא היה צריך מישהי קשה, שלא תישבה בקסמיו, שלא תיפול לרגליו. וככל שרציתי, פשוט לא יכולתי. למה בני האדם תמיד ירצו את מה שהכי קשה להם?
כשהייתי ילדה, כל כך רציתי להגיע לרגע הזה שאפגוש את האביר על הסוס הלבן, והוא יהיה יפה, נחמד, מתחשב, נאמן, חכם ואצילי. שרק אצטרך להסתכל עליו, והטוב שבו ימיס אותי, וכבר ממבט ראשון אדע שזהו בעלי, ונחיה באושר ועושר עד סוף הימים.
דימיינתי את הרגע הזה וחלמתי עליו. ביסודי הבנים נפלו לרגלי, אבל הרגשתי שאף אחד מהם לא אבירי כמו שהנסיך שלי היה צריך להיות. היו שם כמה שמילאו אחר הקריטריונים, אבל עדיין משהו היה חסר.
ובינתיים, השעון התחיל לתקתק, ועדיין לא מצאתי את הנסיך שלי. כבר הפכתי להיות נערה, והמשכתי לדחות כל גבר שלא גרם למוח שלי לעבוד שעות נוספות. ככל שהם היו נחמדים יותר, כך היו אטרקטיבים פחות.
עד שהוא הגיע. ברגע שהכי לא ציפיתי לו, בדיוק כמו שחלמתי. כשחזרתי מבילוי החלטתי, שלא כהרגלי, לחזור דרך רחוב אבן גבירול. ראיתי שני ידידים שלי והחלטתי לצאת להגיד להם שלום. ושם הוא ישב. אכל במלוא התשוקה את רול האנטריקוט שלו (כמה לא רומנטי). עברתי לידו והרגשתי איך הזרמים שלי בגוף מושכים אותי אליו. ידעתי שיש שם משהו, אבל לא העזתי לעשות כלום. האמנתי שאם הוא אכן האביר, אז הגלגל יסובב אותנו ביחד.
ואכן לא טעיתי. יומיים לאחר מכן ראיתי אותו במסיבה, ושם הוא התחיל איתי. זה היה מדהים, החיבור המיידי הזה שנוצר בינינו, כאילו שאנחנו מכירים שנים. לא יכולנו לעזוב זה את זה, וכשכבר הייתי צריכה ללכת, הוא לא הסכים, אלא שיכנע אותי לעשות איתו סיבוב בים. תראו לי בת אחת שהיתה מסרבת להצעה כזאת!
המבט שלו פשוט המיס אותי
הכל הרגיש כל כך נכון, כל כך במקום. המשכנו להפגש, ואפילו הכרתי את ההורים, ישנתי איתו, ושאר ירקות. המבט שלו פשוט המיס אותי. הוא לא היה צריך הרבה בשביל לגרום לי להרגיש שלו. החיוך שלו שבה אותי. המילים האלה שהיו ידע להגיד בדיוק כדי ללחוץ לי על הכפתורים הנכונים. המגע שלו שגרם לי להרגיש נאהבת. יכולתי לתת את החיים שלי בשבילו. התעוורתי מהאהבה האין סופית הזאת אליו. הנסיך שלי, האביר שלי.
הוא לימד אותי כל כך הרבה על עצמי, ועל כמה שאני מוכנה לתת, וכמה שאני מוכנה לוותר רק בשביל שיהיה מאושר. הוא לימד אותי לרחף ימים שלמים באוויר, בלי ששום דבר יפריע, ובלי דבר שיוכל לבאס אותי או להפריע את השלווה, הביטחון, והפרפרים התמידיים בבטן שלי.
אבל הנסיך הזה גם הספיק ללמד אותי דבר נוסף - לא תמיד לאגדות יש סוף טוב.
הלוואי שיכולתי לכתוב לכם שאני חיה באושר ועושר עם הנסיך הקסום שלי, אבל לצערי החיים הם לא אגדה, אני לא נסיכה, והוא לא נסיך. הייתי טובה אליו מדי, התמסרתי אליו, והוא היה צריך מישהי קשה, שלא תישבה בקסמיו, שלא תיפול לרגליו. שתהיה ביצ'ית, וכמה שיותר. וככל שרציתי, פשוט לא יכולתי. עם כל הבנים האחרים בחיי הייתי מלכת הקרח, והיחיד שהצליח להמיס אותו ולהוציא ממנו חום - לא רצה בו. מה שהפך אותו לגבר היחיד שלא נפל בקסמיי וגרם לו להיות לנחשק יותר בעיניי.
החיים האלה כל כך מוזרים. למה בני האדם תמיד ירצו את מה שהכי קשה להם? אי אפשר פשוט לאהוב את מה שטוב לך?
אולי זה חלק מהילדותיות האינסופית של גברים שגורמת להם לרצות להוכיח לעצמם שהם גברים, ולכן הם הולכים על המטרות הקשות ביותר? לשאלות האלה כנראה שלא אקבל תשובה, כי כל גבר הוא אדם בפני עצמו, והתשובות יכולות להיות רבות ומגוונות.
ה"נסיך" ההוא לימד אותי שיעור לחיים - יש דברים שלא נועדו לקרות, שהרי אם הייתי מנהגת אליו כביצ'ית, לא הייתי אני, והייתי עוצרת את עצמי ואת הרגשות שלי, וככה זה בטוח לא היה יוצא טוב יותר, כי בסופו של דבר האמת מתפרצת החוצה גם אם נרצה וגם אם לא. אבל האמת, שטיימינג זה דבר לא פחות חשוב, ואולי הגורל החליט להפגיש בינינו מוקדם מדי.
ומאז, עולם הדימיון שלי השתנה. במקום לחלום על נסיך מאגדות, התחילו למלא את מוחי מחשבות על בחורה שחוזרת לבית עם גברבר נטול פנים, אישיות, ואפילו שם. וכשהיא קמה בבוקר, בעודו שותה את כוס הקפה, היא חושבת לעצמה "שרק יעוף לי כבר מהעיניים, הוא וכוס הקפה הזאת".
המחשבות האלה אולי הקלו קצת. אולי עזרו להדחיק, ולחבר את רסיסי הלב שהתעופפו לכל כיוון לאחר האהבה ההיא שברחה לי. אבל אני, רומנטיקנית שכמותי, עדיין חולמת על הנסיך ההוא ועל הנסיכה ההיא, מהאגדות... ואני יודעת שהוא יחזור, כי איזו מין אגדה זאת אם אין בה מכשולים? הרי לפי האגדות, צריך לעבור הדרקון בשביל להגיע אל הסוף הטוב. וכשבאמת רוצים - אין זו אגדה.
לפנייה לכתב/ת 
