מהנדסת בדואית בחברת חשמל: "נסו להשתלב"

גם במילניום הנוכחי, לא תמיד קל להיות אשה שמנהלת גברים. כשאת צעירה בדואית הממונה על 400 עובדים של חברת החשמל - המשימה עלולה להיות קשה שבעתיים. רנדה שיבלי, בת 30 מהכפר שיבלי שבגליל התחתון, נענתה לאתגר, והפכה למהנדסת הבדואית הראשונה של חברת החשמל, כשהוצבה באתר החדש של החברה במפרץ חיפה. שם, בין מבטי הפליאה והרמות הגבה של הפועלים הנשמעים להוראותיה, היא מנסה לשמש מודל לבנות ובני המגזר שלה ולנשים מכל העדות והדתות. "מתייחסים אליי כאל תופעה, אבל כשזה טבוע בך - אז מתרגלים", היא אומרת.

את יום העבודה שלה מתחילה שיבלי כבר בשש וחצי בבוקר. היא משנסת מותניים, עולה על הפיגומים, ובודקת את קצב בניית הטורבינות שיספקו בתוך כשנה חשמל המיוצר בגז טבעי. "בהתחלה היה מאוד לא קל, אף גבר לא מוכן לקבל הוראות מאשה. אפילו אם את אומרת שזה לָבָן - וזה באמת לבן - יגידו לך 'לא'. אבל אני התעקשתי - בחיים, או שתהיי בטוחה במה שאת עושה או שיאכלו אותך. הערות סקסיסטיות לא היו מעולם, ול'מותק' ו'חמודה' למדתי להתרגל".

לחברת החשמל הגיעה שיבלי אחרי שסיימה בהצלחה את הלימודים בחוג להנדסה אזרחית בטכניון בחיפה. "תמיד חלמתי על לימודי הנדסה, אני אוהבת דברים לוגיים שצריך להבין", היא מסבירה. "משגע אותי ללמוד טקסטים בעל-פה, רפואה ומשפטים לא רציתי, ולכן בחרתי בסופו של דבר בהנדסה אזרחית. זה משהו יותר שמיש, ויותר קרוב לחיים שלנו - לסלול כביש או לבנות בית".

"הממשלה מקפחת, אבל חייבים לנסות"

שיבלי, שגרה במהלך לימודיה במעונות הטכניון עם אחותה שרה ואחיה אמין, שלמדו אף הן במוסד האקדמי, עונה בחיוך על השאלה אם הוריה הביעו דאגה מהדרך שבחרה: "הם התנהגו כמו כל הורה שדואג לילד שלו, אבל קיבלו באופן טבעי את הבחירה שלי ושל אחיי. הם ידעו שיש לנו פוטנציאל, למרות שאז הם עוד חשבו שכשאסיים ללמוד אשב במשרד ואשרטט תוכניות".

שיבלי עם העובדים. לא רוצה להיות בבית ב-13:00 (צילום: אבישג שאר-יישוב)

כשסיימה שיבלי את לימודיה היא התקבלה לעבודה בחברת "י. זאבי תשתיות", ואחרי שנתיים שבהן הועסקה בחברה, צדה את עינה מודעה באחד העיתונים, שבה הודיעה חברת החשמל כי דרוש לה מהנדס אזרחי. "הדרישות התלבשו עליי 'בול', והיה רשום שיש עדיפות לבני מיעוטים. כשאמרתי לאנשים שעבדו איתי שאני מתכוונת להגיש מועמדות, חלקם תמך, ואחרים אמרו לי - 'מה הסיכויים שלך?'".

היא החליטה לגשת בכל זאת לראיון העבודה. "האמנתי בעצמי, אני חושבת שלא מספיק ערבים מעזים ומנסים. אני לא יודעת איך זה עובד בחברות אחרות, בטוח יש פרוטקציה ואולי גם אפליה, ואין ספק שהממשלה משקיעה פחות בכפרים הערביים, אבל אני מכירה את העולם, ולמדתי שחייבים לנסות. עובדה שאני הופתעתי לטובה. היום הדלתות פתוחות בפניי בכל מקום, ואני אומרת לצעירים - נסו!".

שיבלי מביעה רצון שיותר ערבים ישתלבו בעבודה בחברת החשמל, וגם אנשי החברה שותפים לתקוותה זו. "אם לא נצליח לשלב את הערבים, בעיקר הצעירים, במקומות עבודה ובחברות ממשלתיות, אז אותם אנשים צעירים ומשכילים יהיו מתוסכלים, וזה יגרור תחושת מרמור והקצנה", מזהיר אריה המפל, מנהל כוח האדם באגף ביצוע הפרויקטים של חברת החשמל. "נכון שזה תהליך ארוך ומתמשך, אך אנחנו נותנים היום בכוונה העדפה מתקנת לאוכלוסייה הערבית".

אמרו לי 'תהיי גננת', אבל רציתי קריירה

המפל מציין כי רק בשנה האחרונה, למשל, מבין כ-400 העובדים החדשים שנקלטו - כמאה היו מבני המגזר. כדי להדגיש את עומקה של תחושת הקיפוח הערבית, הוא מספר שבאחד מראיונות העובדים שאל אותו מועמד ערבי בפליאה: "אתה רוצה להגיד לי שאני ועובד יהודי נרוויח את אותה המשכורת?". התשובה, הבהיר המפל, חיובית.

שיבלי, נצר למשפחה בת תשעה ילדים, מתמודדת עם שאלות קשות לא רק מצד משפחתה, אלא גם מצד תושבי כפרה.

"אני מבינה את הדאגה של אמא שלי מכך שעדיין לא התחתנתי, ואני אומרת לה שגם זה יגיע בזמן הנכון. בכפר עצמו אני כמעט לא מסתובבת. אני מגיעה לבקר את ההורים והחברים שמכירים אותי. האחרים? שיחשבו מה שהם רוצים, אני לא מודאגת מזה. אני יודעת שיש כאלה שאומרים 'כל הכבוד', ואחרים שאומרים 'אם היית גננת, בשעה אחת כבר היית בבית'. אבל אני לא רציתי להיות גננת. תמיד ידעתי שארצה לבנות קריירה, וקריירה זה לא להיות בשעה אחת בצהריים בבית".

ובכל זאת, כששואלים אותה אם העובדה שצמחה מתוך חברה שמרנית לאשה במעמד רם כל-כך תקשה עליה למצוא בן זוג, היא משיבה: "נכון שרוב הגברים מחפשים אשה 'נוחה', ואולי יש אחוז אחד שמחפש את האשה החכמה שאפשר גם להקים איתה בית וגם לדבר איתה, אבל אני מחפשת את האחוז הבודד הזה, ולא את 99 האחוזים הנותרים".