גפן כלשהו

רגע, בואו נעשה סדר בבלגן. ביום שישי, 28 באוגוסט, יצא לחנויות בגרמניה האלבום "Aviv Geffen", אותו הפיק זוכה הגראמי טרוור הורן (פט שופ בויז, רובי וויליאמס), שבוע לאחר מכן יצא הסינגל "It Was Meant To Be A Love Song" (הקליפ בו גפן רץ המון בלי חולצה נמצא כבר ברשת), ובעקבותיו שוחרר האלבום גם בבריטניה.

ההשקה לוותה במסע יחסי ציבור נמרץ שכלל נוכחות מוגברת בפורומים ואתרים, ראיונות לתקשורת, סרטונים ביו־טיוב והופעות. כמעט שום דבר מזה לא הגיע לכאן. האלבום לא יצא כאן למכירה, הסינגלים לא יצאו לתחנות הרדיו, ולאחד הזמרים הכי פופולריים בארץ יש דיסק חדש ומסקרן שאף אחד כאן לא מכיר (חוץ ממי שטרח לקנות אותו באמזון, למשל).

מי שאחראי על הקריירה של גפן בארץ, מאיר קוטלר, טען בפנינו כי "בשלב הזה אין צורך" לקדם את האלבום בארץ, להוציא סינגלים לרדיו או להפיץ כאן את היצירה החדשה.

גפן: "אני כל הזמן מקבל איומים על חיי"

חברת התקליטים הליקון, שהוציאה את ארבעת הדיסקים האחרונים של גפן ואת הפרויקט שלו עם סטיבן ווילסון, "בלקפילד", מסרה שאין לה שום מעורבות ב"פרויקט הזה". שום בילד־אפ לא נבנה עבור הקהל הישראלי.

גפן. דיסק חדש ומסקרן שאף אחד כאן לא מכיר (צילום: רויטרס)

אבל אולי אנשיו של גפן עדיין עמלים על הקומוניקט, כי מה שהופץ לעיתונאים בחו"ל היה מביא לפרצי צחוק אדירים אצל עיתונאי הרוק הישראלים. מילא שהוא מכונה שם "איש החזון, האמן, האדם הרחום והסופרסטאר הישראלי", אבל מכירות של למעלה מ־2.5 מיליון דיסקים? לפי הערכות נדיבות גפן מכר בארץ פחות מחצי מיליון דיסקים מאז החל לזמר.

גם אם נספור את המכירות של בלקפילד, שמכרו כמאה אלף עותקים מאלבומם הראשון, המספר הזה מופרך. ומה תגידו על ההצהרות של אביב, שמנסה למתג את עצמו כפעיל שלום נרדף במדינה מיליטריסטית חשוכה? בראיון ל־"Ode Magazine" הגרמני הוא פצח בווידוי קורע לב: "בישראל אני לא יכול ללכת ברחוב ללא שומרי ראש. אני כל הזמן מקבל איומים על חיי".

או "אני אמן יוצא דופן. לפני שאני באתי לסצנה, לאף אחד לא היה את האומץ לבקר את הממשלה, הצבא והכיבוש. אני לא מחשבן לאף אחד, אני רואה את זה ככה: ישראל היא 'המטריקס' ואני ניאו, האדם שפותח את עיני האנשים לאמת".

גפן, שאת תגובתו לא ניתן היה להשיג, לא מפסיק לנפק פנינים למדיה הזרה ולא חוסך את שבטו מאף אחד. בראיון לכתב הברלינאי נאדג'ה רול הוא הכריז ש"ישראל היא מדינה פרנואידית" ו"ההתנחלויות הם כמו סרטן בגוף של ישראל". לאנקה דרייר, קולגה של רול בתקשורת הגרמנית, הסביר שאנחנו לא צריכים את מזרח ירושלים, מפני ש"כל חבריי, ויש לי הרבה חברים, מעולם לא היו במזרח ירושלים. זה המקום של הפלשתינים, אנחנו צריכים לתת להם את מזרח ירושלים עם חיוך על הפנים". מעלה חיוך. וללא מעט אנשים, גם את העצבים.