מאמא מיה

אושרת קוטלר בנגל, עורכת ומגישת חדשות. מתגוררת בהוד השרון עם בן זוגה ושתי בנותיה. ספרה הראשון "סיפור שמתחיל בדמעות" ראה אור בהוצאת כתר ב-2006. הרומן "איז'ה מיה" מספר את סיפורן של שושלת נשים חזקות; בקה הבולגרייה, גאולה בת הזקונים ומיה המוזיקאית הבינלאומית.

אפריל 1936, תל אביב, פלורנטין

א-דְיוֹ, אלוהים, כמה חם, עוד קצת ואני מתה. המקום הזה יכול להרוג כל דבר חי. קשה לנשום. הבטן מפריעה. הנה, אולי אם אני אעמוד קצת על קצות האצבעות, המעקה לא ילחץ כל כך. מוכרחה לגמור לתלות את הכביסה הזאת לפני שיחשיך, שאם אני לא אספיק לא יהיה לילדים מה ללבוש מחר לבית הספר.

איזה יופי השקיעה. כמה אני אוהבת את השמים האדומים האלה. כאן, מהמרפסת של הקומה השלישית, אפשר לראות גם פס קטן של כחול. המים שם. הים התיכון. אם לא היה מאוחר כל כך היינו הולכים לשבת שם, לא יזיקו לי קצת מים קרים על כפות הרגליים. איזה גועל נפש. אי־אפשר להביט בהן מרוב שהתנפחו. הכול בצקת. פלא שניסים כבר לא נוגע בהן? גם אני הייתי נגעלת. אבל מה לעשות? אין מה לעשות.

קוטלר. עכשיו הרומן (צילום: ערוץ 10)

גם הוורידים בשוקיים התנפחו הפעם. כל פעם זה יותר קשה. וזאת שבפנים, בכלל, שתהיה בריאה, הורגת אותי במכות. טראח - היד שלה נכנסת לי ככה פתאום בתוך הלב, ולפני שאני מספיקה לנשום הרגל הקטנה שלה הולכת ישר בין הרגליים. כל הזמן היא זזה. לא ישנה בכלל. רק בלילה היא נותנת לי קצת שקט. איזה שלוש־ארבע שעות. לא יותר.

איך אני יודעת שזאת היא ולא הוא? רגע, חייבת לשבת קצת. תכף אפול מהסחרחורת. קשה להתכופף ככה אל החבלים שמתח שמואלו שלי בחוץ... איך אני יודעת? ככה זה. אחרי ארבע פעמים פשוט יודעים. מרגישים את זה בפנים. לפעמים, בלילה, אני שומעת את הקול שלה מדבר אלי. כל מי שאני מספרת לו על זה חושב שהשתגעתי, אבל ככה זה אצלי.

אני שומעת אותם עוד כשהם בבטן. וזאת הולכת לצאת יותר מוצלחת מכולם. חכמה היא. חכמה מאוד. וכל המרץ הזה שלה עוד יביא אותה רחוק. את זה אפשר לדעת רק מהתנועות. בשכונה צחקו עלי בהתחלה כשהייתי אומרת להם מה יקרה עם התינוקות שלהם, אבל כבר הפסיקו לצחוק. יותר מדי פעמים צדקתי. וגם עכשיו אני יודעת שאני צודקת.

טוב, מספיק להתבטל, יש עוד כמה כותונות לבנות ואז רק הגרביים. ובּסְטָה. נגמר. עוד קצת כוח ואלך לנוח עד שיגיעו הילדים ואז אכין להם ארוחת ערב. השכונה שלנו נחמדה בשעות האלה, כולם כבר חזרו מהעבודה. הילדים עוד משחקים למטה ברחוב. ובמרפסת מולי אסתריקה מכינה את שולחן ארוחת הערב שלה.

אצלנו רואים הכול מהמרפסת. בגלל שחם, אף אחד גם לא סוגר את החלונות. אז יותר קל. חוץ מזה, אין הרבה שיש להם המכשיר הזה, הטלפון. יקר כל כך, וגם כשמדברים בו רק קצת, בסוף צריכים לשלם כל כך הרבה. אצלנו במקום טלפון פשוט קוראים מהחלון.

"אסתריקה!" אני צועקת. זאתי קצת חירשת. "אסתריקה!" נו באמת, מה קורה לה היום שהיא לא שומעת. בדרך כלל אני לא צריכה לצעוק כל כך הרבה. או, הנה היא יוצאת. "קוֹמוֹ סטאס, אסתריקה? אולי יש לך במקרה קצת מקלות כביסה בשבילי? הילדים לא בבית ואין לי את מי לשלוח למכולת שיביא... עשרה יש לך? כן, בטח יספיק.

את שולחת את חיימיקו? יופי. לא, מותק שלי, לא צריכה עוד משהו. צ'יקוריקוס הכנת? הם חמים? א-דיוֹ סָנטוֹס, את יודעת כמה קשה לי להגיד לך לא. אבל תודה, נשמה שלי, אני אסור לי להכניס עכשיו את הדברים האלה לפה או שאני מתפוצצת. שלושים קילו עליתי הפעם. את מאמינה? מה? רפאל אומר שאני יפה ככה? נו טוב, ככה זה עם הטורקים. רק שמנות אצלם. היידה. בתיאבון שיהיה לכם. תודה רבה לך, הֶרמָנָה".

אין ברירה, נתחיל להכין את ארוחת הערב, הכביסה תחכה עד שחיימיקו יביא את המקלות. בטח תתייבש בגיגית עד שיבוא הפרחח הקטן. אין לי טיפה של כוח, הכי הייתי רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. איפה הביצים? רק בצהריים עוד ראיתי את החמינדוס שנשארו מהחמין של שבת.

אישה יפה אסתריקה. שטויות מדבר הבעל שלה. שמנות הוא אוהב. נו, הכול הוא אוהב. זאת הבעיה שלו. כל מה שיש לו ישבנים ושדיים גדולים, מוציא אותו מדעתו. דוגמנית יש לו בבית. ממש מָנקֶן. והוא כל הזמן פוזל הצידה, יימח שמו.

אסתריקה היא החברה הכי טובה שלי. אלוהים יודע מה הייתי עושה בלעדיה. ויש גם את מרגלית, שהיא ההרמנה האמיתית שלי וגרה בבניין ליד בקומה שנייה.

ואם היה לי קצת יותר כוח עכשיו, היינו יורדות כולנו לרחוב עם הכיסאות של המטבח ויושבות ומרכלות עד שהיה בא החושך. בחוץ חם פחות בחודשים האלה. החמסין בא מוקדם השנה. בדרך כלל זה לא מתחיל לפני יוני. אבל השנה עוד לא נגמר אפריל ובערב הקירות של הבית נעשים תנור. מוציאים עלינו את כל השמש שנכנסה בהם במשך היום.

רגע, מה זה? מה זה הרעש המוזר הזה? כאילו סערה בים. אבל עכשיו קיץ, מה פתאום סערה? אצא למרפסת. "אסתריקה, שמעת את הרעש? מה זה יכול להיות?" תכף נדע. אסתריקה שואלת את שושנה אלפנדרי מה רואים. המרפסת של שושנה הכי קרובה לקצה של הרחוב, אצלה אפשר לראות הכול עד יפו. שם גם רואים את הים טוב יותר. ואני שומעת את שושנה אומרת לה שאנשים עושים את הרעש הזה. איזה אנשים? מה פתאום אנשים? זה נשמע כמו רעם. שושנה אומרת שהם רצים על החולות. אבל מה קרה, בְּרֵה? מה רצים?

רפאל של אסתריקה הולך עם המשקפת שלו לבית של שושנה. יש לו את המשקפת מהצבא של האנגלים ואיתה הוא יכול לראות עד יפו. הרעש נעשה חזק יותר. הוא מתקרב. עכשיו כבר אפשר להבין שאלה אנשים שצועקים. בערבית. הבטן מתהפכת לי. זה נשמע לא טוב. בכלל לא טוב.

צריך להביא את הילדים הביתה. כל השכונה עוד בחוץ. ברחוב. "אסתריקה!" אני צועקת. "אסתריקה! צריך להכניס את הילדים הביתה. די. מהר. אין זמן. פּרֶסטוֹ. ילדים! לכו הביתה. חיימיקו, עזוב את המקלות כביסה, רוץ לאמא. קח איתך גם את שָׂריקָה ודוד. תגיד לכולם לרוץ מהר! אולי אתה רואה את שמואלו שלי? לא? טוב נו, לא נורא, רוץ מהר!"

רפאל צועק למרפסות האחרות שצריך להיכנס לבתים ולנעול הכול. הוא אומר שיש המון ערבים שרצים מהשטח הגדול שביפו - אלינו. יש להם סכינים, מַדרֵה מִיָה. ושבּריוֹת! איך אני מודיעה לילדים? רק לפני שבע שנים קרה אותו דבר. זה רע מאוד. רע מאוד. מה אני עושה? מה אני עושה? קודם כול לנעול את הדלת! כן. למי יש טלפון בשכונה? אני חייבת לזכור מי היה לו טלפון? המוח שלי נהיה ריק מרוב פחד. טיפשה, תחשבי בהיגיון במקום לפחד. קשה לי לנשום.

כל הילדים שלי במפעל של ניסים. שמואלו ורחליקה ושלי ומתוקה. כולם עובדים אצל האבא שלהם אחרי הבית ספר. עכשיו הם כבר צריכים לחזור. מה השעה? אני רצה לסלון. שבע וחצי. זה הזמן. הם צריכים כבר להיות כאן לארוחת ערב. איפה הם, אלוהים שבשמים? אולי אראה אותם מהמרפסת של המטבח? לא. מיֶירדָה. כבר חושך בחוץ, והרעש ממש קרוב. הרחוב ריק. את המפעל אי־אפשר לראות מכאן כי הוא מעבר לפינה. כל כך קרוב. אולי ארד לשם בכל זאת?

בקושי אני סוחבת את עצמי לדלת, אבל איך שאני מגיעה אליה היא נפתחת. שמואלו והבנות כמעט מפילים אותי כשהם רצים פנימה."אוי ואבוי, אפרוחים שלי". אני מנסה לחבק את כולם בבת אחת ולא מצליחה. "כמה טוב שבאתם. כבר השתגעתי מרוב דאגה. שמעתם מה קורה?"

"כן, אמא," אומר לי שמואלו. "בואי. צריך לסגור גם את כל החלונות. הם זורקים בקבוקים של אש לתוך

הבתים". "רגע, אבל איפה אבא?" אני שואלת, מבינה פתאום שניסים חסר לי. "למה הוא לא איתכם?" "אבא אמר שנלך. הוא הלך לשים את הכסף בכספת של המפעל לפני שהפורעים יגיעו".

אלוהים אדירים! הבולגרי הקמצן הזה יהרוג אותי. "מה כסף? מה כסף?" אני צועקת על שמואליקו, כאילו שהוא אשם. "למה הוא לא בא להיות איתנו? לא אכפת לו לשמור עלינו? ומי ישמור עליו עכשיו?" הילדים רצים לסגור את הבית. "אמא, תעזבי," אומר שמואלו.

"זה לא הזמן להתעצבן. אבא יהיה בסדר. אפשר לנעול גם את המפעל. הוא יחד עם הפועלים שלו שם. לא יקרה לו כלום. אל תדאגי". רחליקה מביאה סרט הדבקה ומתחילה להדביק על השמשות. "אבל בשביל מה צריך את זה? רחליקה, רק אתמול ניקיתי את כל החלונות. הכול ייהרס!"

מתוך "איז'ה מיה", מאת אושרת קוטלר בנגל, הוצאת זמורה ביתן