סמול נשאר סמול
השתלחויותיהם של מנסחי מניפסט השמאל החדש ב"סמול" ובעיקר במתנחלים, והטון המילולי האלים שלהם, הם בדיוק מה שאמור לטעמם של שמאלנים לבדל אותם מהימין
"המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין, אזור של גבולות פתוחים ושיתוף פעולה", התנבא יוסי שריד קצת אחרי החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993, ולמי שלא עמד עד תום על עוצמת השעה, הוא הוסיף כי בעיניו ההסכמים הם האירוע הגדול בתולדות הציונות.
וכיאה ל"אירועים ציוניים מאז'וריים" מסדר גודל שכזה, שורת המקהלה של מקלסי ומרוממי "ההסכם הסקנדינבי" הייתה ארוכה כמעט כמו הדרך לבירה הנורווגית וחזרה, ומאוד ייתכן שעם באיה אז היו גם שני אנשי השמאל, שמואל הספרי ואלדד יניב. אלא שהמציאות המזרח תיכונית כזכור לא נטתה להסביר את פניה לתוכניות שריד והחברים, והתחדשותו של המזרח התיכון ניכרה פחות בגבולות פתוחים לרווחה, וקצת יותר בפלסטינים שוחרי חגורות נפץ ובתולות שמימיות, המשרכים את דרכם אל ערי ישראל ואוטובוסיהּ.
בשבוע שעבר, כמעט שבוע ליום השנה ה-16 לאותם הסכמים, החליטו הספרי ויניב לשוב ולעשות לטובת המחנה המתמעט והמתפצל ולפרסם עוד מניפסט, שבין היתר נועד לבדל את השמאל (שלהם) מהסמול, ואפילו מנציגים מובהקים של המחנה כיוסי שריד, אך חלילה לא מיצחק רבין. כן, ראש הממשלה דאז, שמאחורי גבו רקמו ביילין ושות' חלק ניכר מההסכמים ושסובב בכחש בידי נוכל מועד כערפאת, הוא המנהיג המועדף על הספרי את יניב.
ובמסמך הארוך נגלים עוד לא מעט פנינים. למשל, מתן מענה מוחץ באשר לקווים המבדילים בין ימני לשמאלני. "ימני זה שמרן, מאוהב במילים, פולמוסן, מתנגד, בעיקר לכל שינוי, ואילו שמאל הוא מהפכן, פורץ דרך, מעז ומנצח", קובעים הספרי-יניב. אפשר שזו יד המקרה, ואולי נטייתם לשיטת הצמצומים, אך מהטקסט בן 110 עמודי PDF לא בדיוק ברור למה העגלה המלאה והמעתירה של השמאל, שכה מיטיבה לפרוץ דרך ולנצח, לא מָלְאָה במצביעים ולא בדיוק מנצחת בקלפי ובשלום, ומדוע למשל ימני שאמור להתנגד לכל שינוי, כמו מנחם בגין, חותם על הסכמי קמפ דייוויד.
הספרי, מחזאי במשרה כמעט מלאה, שמשלח ידו הפוליטי כולל נטילת חלק פעיל במערכות הבחירות של העבודה ומרצ, ויניב, עסקן פוליטי מבית העבודה ולשעבר יועץ בחצרו של אהוד ברק, קובעים בפסקנות, כשמאלנים גאים כמובן, כי השמאל מת במוצאי מלחמת ששת הימים. מה שאינו מונע מהם בהמשך המניפסט להשיח ממושכות עם "השמאל המת" ולהשתלח ב"סמול החי", כשם שהדבר אינו מונע מהספרי לטעון במפורש אחרי צאת המניפסט כי השמאל בפירוש לא מת.
"המפעל הציוני שהיה כולו מעשי ידיים להתפאר, טבע בכיבוש", ממשיכים הספרי ויניב בניתוחם ההיסטורי, משל מה שנכבש ב-48' הוא ערכי, ראוי, נשגב ומעשי ידיים ציוניות להתפאר, ואילו מה שנכבש ב-67' במלחמת מגן הוא משחית, אנטי ציוני, "חזרה לימי הקולוניות... רק קצת יותר מעשרים שנה מהשואה", ולא פחות מכך הוא יצר את "מפעל ההתנחלות שאינו מייצר כלום מלבד אפרטהייד".
כן, "מפעל ההתנחלויות אינו מייצר דבר", בני המקום "רק בשנים האחרונות עברו מהרבנות ליחידות קרביות... הם לא נטעו עץ ולא בנו בית", ועשו זאת כמו "בחשוכים שבמשטרי הכיבוש", פוסקים השניים. בדיוק כפי "שבישראל יש אפרטהייד זה עשרות שנים", כמאמר עו"ד יניב והמחזאי הספרי, והראיה לכך, על פי המסמך, היא החלוקה הלא שוויונית של המשאבים בין שני צדי הקו הירוק. לא לגמרי קל להכריע במה ניכרת יותר הצטיינותם של הספרי ויניב – בדיוק ההיסטורי, או בשליטה במושגים (למשל, מהו כיבוש, מהו אפרטהייד או מהי ציונות).
מכל מקום, גם אם התפלק במשהו להספרי ויניב, השלם בכל זאת אמור להיות אמיתי וחשוב מסך חלקיו, שכן במניפסט כמו במניפסט – לא מקפידים על קוצו של כל יוד. והשלם, כמו השלום, קצת מעיק ומבלבל, ובייחוד עמוס לעייפה ב-15 אלף מילים מפי מי שמשתייך למחנה שכידוע אינו מאוהב במילים. ובשלם הזה מבקשים הספרי ויניב להחיות את מושגי הימין, השמאל והסמול, ובעיקר להבהיר למה הם שמאל אמיתי, ומדוע תהום פעורה בינם לבין הימין. הבעיה הקטנטנה היא שהשתלחויותיהם בסמול, ובעיקר במתנחלים, ולא פחות הטון המילולי האלים כלפי אלה ואלה, הם בדיוק מה שאמור, לטעמם של אנשי שמאל באשר הם, לבדל את השמאל מהימין.
מכל מקום, הגבולות הפוליטיים, כמו המדיניים, בין השמאל לימין הפרגמאטיים בישראל ניטשטשו עד מאוד עם השנים, ורק האגפים היותר אידיאולוגיים (כמו האיחוד הלאומי מימין, או מרצ וחד"ש משמאל) נותרו כשרידים הכמעט יחידים לחיץ הברור בין המחנות. דווקא ניסיונם "להציל" את השמאל דרך שרטוט מחדש של המבדיל בין המחנות (אך תוך חציית קווים מובהקת לעבר מה שנתפש כימין, לדוגמה היחס לסמלים לאומיים), מוסיף עוד טשטוש לקווי ההפרדה הקהים ממילא ביניהם. אולי זו תרומתו הגדולה של מיתוג השמאל החדש.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
הספרי. גול עצמי?
צילום: משה שי
מומלצים
