המיוחדת ישנה על כורסת בי"ח ליד המיטה שלי
מהיממה הראשונה אני לא זוכרת הרבה (מורפיום וחומרי הרדמה יכולים לעשות פלאים לזיכרון). מה שאני כן זוכרת זה את זוגתי המיוחדת, לידי בכל הזמן בו עוד לא אישרו לי לשתות, מרטיבה לי את השפתיים, תומכת בי בכאבים ומנדנדת לאחיות (הנפלאות)
שבועיים לא קלים עברו על כוחותינו, ובהם בית חולים, ניתוח, החלמה בבית ההורים ומעבר דירה מיוחל. ביום שני מצאנו לנו בית חמים וחתמנו על חוזה תכף ומיד לדירת שני החדרים בשכונה יפה ומטופחת בירושלים. הדירה קרובה לעורקי התחבורה שאנחנו צריכות לעבודה ויש בה אפילו גינה קטנה ומתוקה. זה היה דקה וחצי לפני הצעידה לתוך בית החולים, אל מה שחשבנו שיהווה לא רק אתגר זוגי מטורף, אלא גם סיכון בריאותי לא קטן – ניתוח מעקף קיבה, לו חיכיתי בשלושת החודשים האחרונים.
אז ביום שלישי ורביעי שעבר התייצבנו לבדיקות, וביום חמישי נכנסתי לניתוח, במתח עצום. יצאתי מהניתוח, ומהיממה הראשונה אני מודה שאני לא זוכרת הרבה (מורפיום וחומרי הרדמה יכולים לעשות פלאים לזיכרון). מה שאני כן זוכרת זה את זוגתי המיוחדת, לידי בכל הזמן בו עוד לא אישרו לי לשתות, מרטיבה לי את השפתיים, תומכת בי בכאבים, מנדנדת לאחיות (הנפלאות) ובאופן כללי, כמו שהבטיחה, לא משאירה אותי שנייה אחת לבדי. כך היה במשך כל ימי האשפוז, היא ישנה על כורסת בית חולים ליד המיטה שלי, ולא זזה ממני במסירות שמעולם לא ידעתי שקיימת בכלל. כל הנסיונות של הוריי וחבריי להוציא אותה לכמה שעות מבית החולים עלו בתוהו – "אני לא זזה ממנה, הלב שלי נמצא כאן, אין שום מצב שאני מתרחקת".
הניתוח עבר בהצלחה, וההחלמה הלכה באופן תקין לגמרי (או כמו שניסחה את זה המנתחת בשעמום-מה בביקור הרופאים המי יודע כמה – "ניתוח מעקף קיבה, מהלך תקין לגמרי, בואו נעבור הלאה"). הצוות המופלא של המחלקה הכירורגית בהר הצופים קיבל לחלוטין את העובדה שאנחנו בנות זוג, תמך וסייע לזוגתי בטיפול בי והיה נפלא באופן שהשאיר אותי לא פעם פעורת פה. אפילו כשהיא עזרה לי להתקלח אף אחד לא אמר אף מילה, לא ניתן אפילו מבט תוהה אחד, והיחס שקיבלה המיוחדת מן הצוות בזמנים בהם עוד לא עמדתי על הרגליים – היה מקסים. כל חששותינו התבדו, ואני יכולה בשקט להגיד שעברנו בשלום לא רק את הניתוח כי אם גם את האשפוז והמחלקה.
מעולם לא נתקלתי בקבלה כל כך אוטומטית של הזוגיות שלי
אני לא יודעת אם לזקוף זאת לזכות הרופאה מהמחלקה, שהכינה מראש את האחיות לזוג הלסביות שעבר לגור למשך שבוע בחדר 8, במיטה ליד החלון, או סימפטיה אנושית למי שהראתה מסירות אין קץ בטיפול בחולה במחלקה. אבל אני מעולם לא נתקלתי בקבלה כל כך אוטומטית של הזוגיות שלי מלבד בקרב המשפחה שלי.
יצאתי לאחר שבוע מבית החולים לבית הוריי, להמשך ההחלמה. ההורים שלי הנפלאים קנו כל מה שהיה צריך כדי שאוכל לאכול (ג'לי, ואחרי זה רק דברים רכים) ודאגו לזה שאחלים ממש בסביבה אופטימלית. בשבת הם גם נתנו לי ולמיוחדת כתף בהעברת כל רכושנו עלי אדמות לדירה שלנו (לי אסור להרים כלום בחודשיים הקרובים).
והנה, הגענו לרגע המיוחל, אחרי הניתוח, אחרי הכל, יש לנו בית משלנו, עם גינה קטנה ובעל דירה מהסרטים שמזמין אותנו לקובה בשבת והחליט גם לא לשאול שאלות ולקבל בשקט את זה שחיות בדירה שתי נשים, שישנות באותה המיטה.
אנחנו מאושרות כל כך מהמעבר הזה, ואני כמובן מאושרת שהניתוח כבר מאחוריי. ההחלמה לא פשוטה, וקשה עדיין עם הדיסק במוח, זה שכל הזמן רעב, גם כשהקיבה קטנה ושלושה ביסים של קוטג' משביעים עד כדי להתפקע. הסוכרת כרגע נעלמה מהבדיקות, מה שאומר שכל עוד אשמור על כל הכללים הדיאטטיים של אחרי הניתוח, אני כבר לא חולה.
שינויים, זה הסימן של סוף השנה הנוכחית, וכאלה שמבגרים ועושים טוב. השנה, בעזרת השם, מצפים לי המשך לימודים, תוכניות שיתבצעו בעבודה ובעוד כמה חודשים – גם חתונה עם המיוחדת שלי.
מומלצים
