המיני, פנים רבות לה

במהלך חייה הוצגה המיני בשלל גרסאות, ברמות גימור שונות ואף עם מרכבים שונים. חלקן, כמו הקופר, הפכו לקלאסיקה ואחרות היו פשוט תמוהות ומגוחכות. לא נעסוק כאן בגרסות הספרייט, מייפיר, פיקדילי, פארק ליין, פל מל, הג'וב האיטלקי, מונטה קרלו ועוד, שהיו למעשה גרסאות בייצור מוגבל עם שינויים קלים ורמות גימור שונות של המיני המוכרת.
התמחותה העיקרית של בריטיש לילנד בשנות ה-60 הייתה לקחת רעיונות מבהיקים כיהלום ולהופכם לאשפה באושה, וגם המיני לא נמלטה מידם הארוכה. העובדה שהמיני שרדה את פרצי היצירה האלו רק מעידה על טיב המקור. הדוגמאות הבולטות הן, כמובן, הוולסלי הורנט והריילי אלף. בין גרסאות אלו ובין אלכס איסיגוניס, מתכנן המיני, לא היה שום קשר, ולו קלוש. הרעיון של גאוני השיווק היה לקחת את המיני המוכרת ולהפוך אותה למשפחתית קטנה. זה נעשה על-ידי הצמדת תא מטען בולט לאחורי המכונית, וכדי שהיא תיראה סאלונית ויוקרתית יותר עבר גם החרטום טיפול. על מלאכת העיצוב הופקד דיק בורזי מאוסטין, וכדי להתאים את הקטנה והשובבה הזו לאופי המכובד יותר של שמות המותגים - וולסלי וריילי - היא קיבלה את הגריל היוקרתי יותר שלהם. אלא שמתחת לעור היו גרסאות אלה, שהופיעו ב-1961, מיני רגילה בשינוי קל. זה לא היה סיפור הצלחה: כ-60,000 כלים משני הסוגים יחד יוצרו בין 1961 ל-1969. באופן מפתיע היו מכוניות אלה הראשונות שזכו לקבל את יחידת המנוע בנפח ליטר אחד.

הקאונטרי והקלאב

המיני יוצרה, עד כמה שזה יישמע מפתיע, גם בגרסאות סטיישן מוארכות ומוגבהות, שדמו יותר לכלי מסחרי; האוסטין קאנטרימן והמוריס טרוולר הזהות, היו ארוכות ב-25 ס"מ מהמיני המוכרת והן זכורות במיוחד בשל פסי עץ חיצוניים, שהודבקו על המרכב ובשל הדלתות האחוריות המפוצלות. והיו גם גרסאות וואן מסחרי סגור וטנדר פתוח. מכוניות אלה יוצרו מ-1961 עד 1969 והוחלפו על-ידי הקלאבמן סטיישן הצינית יותר.
ובכלל, הקלאבמן, שהוצגה ב-1969 ויוצרה עד 1980, היתה תרגיל ראווה בניסיון לחליבת הפרה עד יובש. גאוני בריטיש ליילנד החליטו להצמיד למיני חרטום מאורך יותר, לוח מחוונים חדש ועוד כמה פסים וקישוטים נוצצים, כדי לגבות מחיר יקר משמעותית. בקיצור, יותר אורך ומשקל ופחות אווירודינמיות, ללא שום תועלת - בדיוק ההפך מהרעיון המקורי של איסיגוניס. מנוע הקלאבמן גדל ב-1975 ל-1.1 ליטרים, והסטיישן שהחליפה את הקאנטרימן קיבלה טפט דמוי עץ על הדפנות במקום הפסים המקוריים.

הג'יפון

עוד גרסה ייחודית היתה המינימוק, מעין רכב שטח זעיר ומוזר. המינימוק נולד מתוך רצון לנצל את מכללי ורצפת המיני המוכרים לבניית רכב שטח קל, קטן ואפשרי לניוד באוויר עבור הצבא. הצבא הבריטי לא התלהב מהרעיון, ומהאפשרות הנוחה להצניח אותו, וגם לא מהאפשרות הקלה להרימו בידיים מעל מכשולים (תחליף זול להנעה כפולה). בצבא גם לא הלכו שבי אחר גרסת הטוויני עם שני מנועים. כך הפך המוק, שמראהו מזכיר עגלת גולף, לכלי החביב על תיירים באתרי נופש, כמו איי יוון או חופי ספרד ופורטוגל. ההצלחה היחידה היתה דווקא בקרב חובבי האופנה האנגליים. הוא יוצר באנגליה עד 1968 ואחרי כן באוסטרליה ובפורטוגל, שם הסתיים הייצור ב-1994. די מפתיע לגלות שגם כלי זה, שלא זכה להצלחה גדולה במיוחד, יוצר במשך 30 שנה.
הגרסה המפורסמת ביותר של המיני היתה כמובן הקופר הזריזה, אבל ב-1970 החליטו בבריטיש להחליף אותה במשהו מעודן יותר. התוצאה היתה המיני 1275 GT, אשר יוצרה עד 1980. היא היתה חלשה בהרבה (54 כ"ס לעומת 76) וגם האף של הקלאבמן לא הוסיף ליופי. בעיני חובבי המיני, ה-GT מעולם לא נתפסה כיורשת ראויה לקופר והיא נחשבת לאחת מנקודות השפל בקריירה. גרסת קבריולה (פתוחה) יפהפייה נוספה למבחר רק ב-1991.
בשנות ה-60 הוחל בייצור המיני באיטליה תחת השם אינוצ'נטי. המכוניות האיטלקיות, בייחוד בגרסות הקופר הספורטיביות, היו מהירות יותר (האיטלקים היו חייבים להוסיף מעט פלפל) וגם מהודרות יותר. בתחילת שנות ה-70 זכתה האינוצ'נטי לעיצוב חדש לגמרי ומודרני בהרבה, ובמהדורה זו היא הגיעה גם אלינו, אך מתחת למרכב היתה זו עדיין אותה מיני.
מ-1965 עד 1981 יוצרה בבריטניה גם המרקוס מיני. זו היתה מכונית ספורט נאה, עם מרכב מפיברגלס, שהתבססה על מכללים וחלקי רצפה של המיני. הגרסה המוזרה ביותר של המיני היא מן הסתם הווילדגוז קמפר, שיוצרה בין השנים 1963 ל-1968. מדובר במעין קרוואן קטן, שמותקן על הגרסה המסחרית של המיני. 60 כאלה, כבדים ב-50 אחוז מהדגם הרגיל, יוצרו בוורטינג בריטניה.