קודקוד, האם שומע?

בשורה התחתונה זה סיפור של החמצה, יהירות ואומץ לב שאיננו. אם רק היה נוסף משהו מהמרכיבים החסרים, אם רק היה משתנה התמהיל ביניהם, גלעד שליט היה חוזר הביתה מזמן. אבל זה לא קרה, וקומץ האחראים לעובדה הזאת חולקים במשותף את אחד הכישלונות הערכיים הגדולים שלנו בשנים האחרונות.

לפני שנצלול לפרטים, הערת אזהרה מתבקשת: המו"מ לשחרורו של שליט נמצא בסיטואציה רגישה, אולי קריטית, ולכן יש קושי לפרסם את מלוא הנתונים. הצנזורה בארץ בולמת מידע, מה שזורם מהצד הפלסטיני רחוק מלהיות מדויק, ויש אינסוף אינטרסים - פוליטיים, מדיניים, כלכליים ולעיתים גם אישיים - שהופכים את תמונת העולם שאנחנו מקבלים למקוטעת ולמעוותת. במסגרת המגבלות האלה ננסה לספר כאן את הסיפור הכי מעודכן על המו"מ לשחרורו של מי שהפך, שלא בטובתו, לילד של המדינה.

החטא הקדמון של אהוד אולמרט

הטעות הראשונה והקריטית ביותר היתה כבר בראשית הדרך. ישנה כמובן החטיפה וההתנהלות הכושלת סביבה, אבל בכך כבר עסקו ועדות ותחקירים, וענייננו כאן הוא המו"מ. בסוגיה הזאת, בימים ההם, שלטה בירושלים היוהרה: זאת שבגללה הכריז ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, שלא ניכנע לטרור ולסחטנות; זאת שגם תגלגל אותנו כעבור שבועיים וחצי למלחמת לבנון השנייה.

היום, אחרי שכבר פורסם שישראל הסכימה לשחרר 450 רוצחים (ועוד 550 אסירים "קלים" כמחווה), ההצהרה הזאת נשמעת כמו בדיחה עצובה. אבל אז זאת היתה המדיניות שקבעה לאו מוחלט למו"מ עם ארגוני טרור. רק מעטים מיהרו לצעוק חמאס: את מה שאפשר לקנות היום בזול, הם אמרו, נקנה בעוד הרבה זמן ביוקר רב, וזה אם בכלל עוד יהיה מה לקנות. אחרי יותר משלוש שנים הסחורה עדיין קיימת, לשמחתנו, אבל אוי למחיר.

איש לא חשב באותם ימים על "זמן השבוי" - מה שעובר על שליט בשבי, הנזק הפיזי והנפשי שנגרם לו, ובמשתמע מכך למדינה שלמה, לתדמיתה ולחוסנה. אם נקפוץ לרגע קדימה בזמן, אז היום אין מפקד שלא נדרש לעניין שליט בשיחות עם חייליו. לא ביוזמתו, ביוזמתם; אין ביקור ביחידת שדה שבו הרמטכ"ל אשכנזי, שתומך בתשלום המחיר הנדרש לביצוע עסקה, לא נדרש להסביר את גמגום הדרג המדיני שמעליו. וזה נכון בעיקר ערב פעילות מבצעית, אז מזהירים המפקדים מפני חטיפות ומבהירים שצריך למנוע אותן בכל מחיר. כן, גם במחיר המוות.

אף אחד מהדברים האלה לא עמד לעיני אהוד אולמרט וממשלתו בקיץ 2006. אולמרט, ראש ממשלה טרי שלצידו שר ביטחון טירון, החליט לשכתב את הכללים במזרח התיכון על גבו של שליט. לא עזר שההיסטוריה מוכיחה שתמיד שילמנו (נחשון וקסמן ז"ל הוא לא דוגמה מייצגת; זה היוצא מהכלל שאירע בשטח שבשליטתנו, מבצעית ומודיעינית, ולכן גם התאפשרה פעולה שכזכור גם נכשלה), לא עזרו דברי המעטים שכאמור דיברו. הממשלה החליטה להיות גיבורה וצודקת, וקיבלה שני חטופים נוספים בצפון. עכשיו אבד גם הקשב החלקי שהוקדש לשליט לטובת עיצוב מחדש של פני המזרח התיכון. אחר כך הגיע זמנן של הוועדות והתחקירים, עניינו של השבוי מעזה נדחק לפינה, וזמן יקר אבד. זמן שכל מומחה יגיד שהוא קריטי מכל בחינה: מבצעית, כדי להכין או לבצע פעולה; מודיעינית, כדי לייצר תשתית למבצע כזה או לפחות להבין מי נגד מי; ומדינית, כדי לגלגל ולקבל החלטה, ולסגור את הסיפור.

בימים הראשונים עוד נעשו מהלכים, אבל בצורה מגושמת להחריד. ישראל עצרה רבים מחברי ההנהגה הפוליטית של חמאס בגדה, ושלחה את חטיבת גולני להסתער על צפון הרצועה - בלי קשר לעובדה ששליט נחטף בדרומה, וסביר שגם הוחזק שם - מה שייצר כמובן רפלקס מותנה של התנגדות בצד הפלסטיני. לאיש לא היה האומץ (או הרצון) לפתוח במו"מ חשאי לשחרור, שיביא לתשלום מחיר סביר תמורת שובו המיידי של גלעד לישראל. ואז פרצה המלחמה בצפון.

למצב הדברים הזה התווסף עוד מרכיב קריטי: משפחת שליט. אחרי שלוש שנים ושלושה חודשים בשבי, ברור שמדובר במשפחה אחרת ממה שהכרנו ממקרים קודמים - כזאת שלא צועקת, לא הופכת כיסא, אפילו לא מאיימת. כמה מכם ידעו לפני שנה שלגלעד יש אח, או הכירו את אחותו הדס לפני שהיא התגייסה בחודש שעבר? לא רבים, כנראה. במשפחה שלי, וכנראה של רובנו, היה נוהגים אחרת. תמי ארד אמרה פעם שהטעות הכי גדולה שלה, שלהם, היתה שהם לא השתוללו מהרגע הראשון. שבמקום זה הם הקשיבו למערכת שביקשה שקט וזמן, ואמרה שנעשים כל המאמצים. אז המאמצים באמת נעשו - האם כולם? זה נשמע קצת מופרז - אבל במבחן התוצאה, רון ארד הוא עדיין תעלומה.

יש יותר מרושם קל שאם הוריו של שליט היו צועקים ונלחמים, הוא כבר מזמן היה בבית. או שלפחות אם היו מספיק תקיפים בדרישה שלהם לתשובות, מישהו כבר היה נאלץ להסביר להם למה במשך כל כך הרבה זמן לא נמצא בנם בראש סדר העדיפויות, ואיך מדינה שיודעת במה מנהיגים שכנים חולים ומה הם אומרים לנשותיהם במיטה לא מסוגלת לאתר חייל שנמצא 10־20 קילומטר מבסיס צבאי. לא יעזרו כל הדיבורים על כך שחמאס למד, השתפר ומקפיד על מידור קיצוני; בשורה התחתונה זה לא סביר ולא הגיוני, והאמת היא שאין מילה אחרת לכנות את זה פרט לכישלון.

הקיבעון המסוכן של יובל דיסקין

עוד נחזור למשפחת שליט, אבל קודם חייבים לומר משהו על המודיעין: יותר מדי נרמז בשנים האחרונות על כך שהיה מודיעין, רק לא כזה שאפשר לייצר ממנו מבצע שחרור. זאת סיטואציה אפשרית אם ידוע שהשבוי, נניח, מוחזק בבור מים מתחת לבלוק שבו מתגוררים אלפי פליטים ברפיח. במצב כזה ברור שאי אפשר להגיע לשם בשקט, ומבצע רועש יביא לחיסולו המיידי של השבוי ולעוד מי יודע כמה נפגעים בצידנו. אבל זה כמובן תיאורטי בלבד; לענייננו נאמר רק שלהגיד "היה מודיעין" זה לא מדויק בלשון המעטה.

בסיום מלחמת לבנון העביר אולמרט לעפר דקל את האחריות על שני תיקי החטופים: אודי גולדווסר ואלדד רגב בצפון, גלעד שליט בדרום. המינוי הזה נעשה במקביל למתאם שבויים ונעדרים שכבר פעל במשרד ראש הממשלה, האלוף (מיל') אילן בירן, שנותר לטפל בעניינם של אחרים: רון ארד, נעדרי הקרב בסולטן יעקוב, והחיילים מג'די חלבי וגיא חבר. למה הכפילות? לאולמרט הפיתרונים. המלעיזים טענו אז שקרבתו לדקל גרמה לכך (השניים נהגו לעשות ספורט ביחד); אני חושב שזאת השמצה, ושאולמרט באמת האמין שמתאם ייעודי לפרשיות האלה יביא לפיתרון מהיר יותר. כך או כך, אין ספק שהיתה כאן כפילות מוזרה, לעיתים אפילו מזיקה. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

דקל, שאי אפשר לקחת ממנו את בקיאותו המפליגה בענייני ערבים בכלל ופלסטינים בפרט, צלל מיד לפרשה - או ליתר דיוק לפרשות, כי האמת היא שהפרשה הצפונית דחקה במידה רבה את עניין שליט. יותר מזה: ישראל לא מדברת עם חיזבאללה, אבל כן מקיימת קשרים מסוימים עם חמאס, דרך המצרים או הפתח, ומעצם שליטתנו בכניסות וביציאות לרצועה שמחייבות תיאום. מכאן שהפרשה הצפונית חייבה מתווך - גרמניה, שמילאה בהצלחה את התפקיד הזה בכל העסקאות שבוצעו בין ישראל לחיזבאללה מאז 1996 - ואילו בפרשה הדרומית היה זמן, משום שחמאס זה כאן.

בתקופה ההיא לא חשבו שאפשר להשתמש בשירותיה הטובים של גרמניה גם במקרה של שליט. הכי נוח להאשים בזה את דקל, אבל האמת היא שגם בלי הגרמנים היה אפשר לגמור סיפור כבר מזמן. לדוגמה, במרץ השנה ישב ראש השב"כ דיסקין עם דקל במלון בקהיר, ואחרי מו"מ מתיש עם חמאס - בתיווך מצרי - הסכים לשחרר 325 מבין 450 השמות שדרש חמאס. תכף נחזור למספרים, אבל קודם תהייה: שנתיים ויותר התנגד שב"כ, כלומר דיסקין, לשחרור אותם 325 מחבלים. תחילה הוא הסכים לבודדים, אחר כך ל־70 ובהמשך למאה וקצת, וסביב המספר הזה העסק נתקע הרבה מדי זמן. אז מה היה קורה אם דיסקין היה מגלה כבר לפני שנה־שנתיים קצת גמישות מחשבתית, שלא לומר אחריות לפרשה שגם לארגונו יש בה חלק?

דיסקין לא לבד, כמובן. יודעים מה, הוא גם לא אחראי: מי שאחראי הוא הדרג המדיני, שמקפיד להסתתר מאחורי "גורמי המקצוע" במקום לקחת החלטה. לו אולמרט, או אהוד ברק שכל כך אוהב להגיד שהוא בעד העסקה אבל מעולם לא דפק באמת על השולחן - על אף שולחן - היה מורה להגמיש קריטריונים, למצוא פרצה, לשלם מחיר, שליט כבר היה כאן. במקום זה הקדשנו חודשים ושנים למיקוח אינסופי עם עצמנו. ברוב הזמן הזה חמאס לא שינה את עמדותיו, לא ירד או עלה במחיר, ובגדול אמר ככה: זאת הרשימה. רוצים? תשלמו. לא רוצים? נמשיך לחכות.

לא צריך להקל ראש ברשימה. היא כוללת את הגרועים שברוצחים הפלסטינים שיושבים בבתי הכלא בארץ, לצד לא מעט מחבלים מקרב ערביי ישראל ומזרח ירושלים (שישראל מסרבת לשחרר כדי לא לתת לחמאס לתפוס עליהם בעלות, כך לפחות על פי פרסומים מחודש מרץ), אבל רבאק: תהיו אמיצים. תגידו שלא משחררים. אישית אני חושב שזה לא מוסרי לשלוח חייל לקרב ולומר לו שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר אותו הביתה, ובדיעבד להודיע לו ש"הכל" לא כולל אי אלה דברים. אבל מנקודת מבט של מדינה, זה בהחלט לגיטימי לומר שיש קווים אדומים.

צילום: עטא עוויסאת

הביקור ההרסני של אהוד ברק

הבעיה היא כמובן שאי אפשר להאמין למילה שאנחנו אומרים. אולמרט אמר שלא נדבר ולא ניכנע, ואז הסכים למתווה עסקה: ישראל תשחרר 450 רוצחים (מה שאנחנו נוהגים לכנות "עם דם על הידיים"), ושליט ישוחרר למצרים ובהמשך לכאן, במדרוג של שלבים. בהמשך תשחרר ישראל עוד כמה מאות אסירים "רכים" יותר, באקט שיוגדר כמחווה הומניטרית לשושבין, נשיא מצרים חוסני מובארק. המתווה הזה קיים כבר מזמן, ובמסגרתו גם תתבצע העסקה, אם וכאשר. שני החלקים האחרונים שלו - שחרור שליט והמחווה ההומניטרית - שקופים מכדי שיחייבו הסבר. אבל חלקו הראשון הוא לב העניין.

חמאס העביר רשימה מטורפת, מעין מדריך למי ומי בין סלבריטאי הטרור הפלסטיני. למשל עבדאללה ברגותי, בכיר מהנדסי חמאס, ששפוט ל־67 מאסרי עולם מצטברים, כמספר הרוגי הפיגועים ששילח; עבאס א־סייד, מתכנן פיגוע ליל הסדר במלון פארק בנתניה, השפוט אף הוא לעשרות מאסרי עולם מצטברים; איברהים חאמד, מפקד חמאס בגדה ומי שצה"ל ושב"כ השקיעו אלפי שעות אדם ומאות שעות מבצעים עד שלכדו אותו. וככה זה ממשיך. זאת רשימה שקשה מאוד לבלוע, וקשה לא פחות להקיא, אז במקום אלה עשינו את הרע שבכל העולמות: קודם אמרנו לא, ואז כן לכמה עשרות שמות, ואז כן למאה וכמה, ואז נסעו דקל ודיסקין לקהיר והסכימו כאמור ל־325 - חלקם בתנאי שיגורשו מהגדה המערבית.

המסר שעבר לחמאס מכל הזיגזג הזה בימי ממשלת אולמרט היה שלישראל אין מדיניות, שהיא סחיטה ולחיצה, ושעם מספיק אורך רוח בצד הפלסטיני, בסוף היא תסכים לכל הרשימה. ואז נכנסה גם דעת הקהל ההיסטרית שלנו לתוך הפיאסקו המנהיגותי־ניהולי הזה: אותה דעת קהל שתריע בטירוף עם שובו של גלעד, ואחרי יום - כשתראה את המחבלים המשוחררים חוגגים בעזה, או חלילה את הפיגוע הראשון שמבצעו או משלחו שוחרר בעסקת שליט - תשאל את עצמה מה עשינו.

בלהט ימי המו"מ בקהיר, בשלהי כהונת אולמרט, התכנסו אותה דעה ואותו קהל לכדי קבוצת לחץ על הממשלה. זאת היתה הפעם הראשונה שישראל וחמאס הגיעו למה שמכונה בשפה המקצועית "שיחות קרבה", כשנציגי הצדדים ישובים בחדרים נפרדים ומתווך מצרי עובר בין הצדדים עם הצעות ומנסה לגשר. ההגעה למעמד הזה היתה קשה, ולו בגלל הפרטנר: רק חודשיים קודם לכן, במהלך "עופרת יצוקה", היו רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי וראש הזרוע המדינית שלו בעזה, מחמוד א־זהאר, בין בכירי היעדים שישראל לא הצליחה לפגוע בהם. והנה אנחנו נותנים להם לצאת לקהיר ואפילו מדברים איתם. אבל מילא זה, בישראל קיוו שהנה מגיע סופה של הפרשה העגומה הזאת. אולמרט רצה לסגור לפני שהוא נפרד, נתניהו רצה שזה ייגמר לפני שהוא נכנס, ולנו היה רצון אחד קולקטיבי: לראות את אביבה ונועם מחבקים את הבן שלהם.

הרצון הזה הקים אוהל והוליד מחאה (אגב - והדברים נכתבים לא בלי קושי - היה מי שאמר שאולי לא כדאי, כי בירושלים קר בפברואר; מזל שלגלעד חם ונעים). אלא שהאקט הדמוקרטי הזה דווקא ביצר את חמאס, שסבר שאולמרט לא יעמוד בלחץ הציבורי וייכנע לקבל את הרשימה כולה.

וכאן אנחנו מגיעים לקטע המדהים מכל, שאנשי אולמרט מספרים בשאט נפש גלויה: הרגע ההרסני ביותר לסיכויי המו"מ היה ביקורו של אהוד ברק במאהל המחאה של משפחת שליט. לדבריהם, סביר שג'עברי הגיע לשיחות הקרבה בידיעה שיצטרך לוותר על חלק מהשמות כדי לסגור עסקה. אלא שאז הוא ראה את שר הביטחון של ישראל מגיע למאהל, והסיק שאם ברק נכנע ללחץ אז אולמרט הוא הבא בתור. הסוף היה שדיסקין ודקל הגיעו לקאזוס בלי שלהם וחזרו הביתה בלי עסקה, לישיבת ממשלה כואבת שבסיומה הודיע אולמרט שלמדינת ישראל יש קווים אדומים.

צילום: מיכל דותן לוין

הרגליים הנגררות של בנימין נתניהו

לתוך הסיטואציה הנ"ל נכנס ביבי. בתדרוכים המוקדמים שקיבל הוא הספיק לאבד את מעט האמון שהיה לו בעפר דקל, והחליט להחליף אותו (החותמת הסופית היתה בפגישתו הראשונה עם משפחת שליט, שהודיעה כי איבדה את האמון בדקל ודרשה שיישאר מחוץ לחדר). כדרכו התקשה נתניהו לקבל החלטה, והתייעץ זמן ממושך עד שבחר בבכיר המוסד לשעבר, חגי הדס. אין ספק שמדובר באדם מוכשר וראוי, אבל גם אני הייתי בין אלה שתהו מה לאיש המבצעים המהולל שמנוסה במדינות יעד ולסבך הבלתי אפשרי בעזה. התהיות האלה גברו ב"פרשת המדבקה" שאליה הצליח להשתרבב בצורה מתמיהה, אלא שבדיעבד התברר שהוא באמת בא לעבוד. בלי דעות קדומות, בלי קיבעון מחשבתי, עם כוונה אמיתית לפתור. וכל זה, בשונה מקודמו, בלי תקשורת.

הדס התייעץ עם כל מי שאפשר לפני שגיבש צוות ופנה לתיווך גרמני. שאר הצדדים המעורבים הסכימו למתווך החדש, כל אחד מסיבותיו. מצרים מעוניינת לסגור את פרשת שליט מסיבות הומניטריות - ורואה בזה גם מקפצה להסדרת סוגיות בוערות בהרבה מבחינתה, כמו המצור המתמשך על עזה או הניסיונות להביא לפיוס פנים־פלסטיני בין חמאס לפתח. גם חמאס נתן תשובה חיובית, ומהרבה סיבות. המרכזית היא שהארגון באמת מעוניין לסיים את פרשת שליט ממניעיו שלו, למשל היחלשותו ברחוב הפלסטיני מול הפתח, רצונו לשקם את הרצועה מפגעי "עופרת יצוקה", מאמציו לייצר שקט שיאפשר לו להתחמש ולייצר מאזן אימה מחודש מול ישראל - וכמובן כמיהה כנה לראות גם את אסיריו־גיבוריו חוזרים הביתה. זאת, למקרה ששכחתם, הסיבה המרכזית שבגללה נחטף שליט מלכתחילה.

בחודש יולי נכנסו הגרמנים לתמונה והחלו להתרוצץ בין ירושלים, תל אביב, קהיר, דמשק, עזה ורמאללה. הרבה קילומטרים, והרבה שעות עבודה שתחילתן בלימוד עמדות הצדדים והסיבות לפיצוץ המו"מ בחודש מרץ, והמשכן ברעיונות גישור ופשרה שיביאו להסכם.

בצד הישראלי היו העניינים פשוטים יחסית: ממשלת נתניהו החליטה לחדש את המו"מ. אבל אצל חמאס זה סבוך יותר. לא רק שיש הרבה מקבלי החלטות בארגון - ג'עברי וזהאר בעזה, חאלד משעל בדמשק, והנהגת האסירים בכלא - אלא שעצם הריחוק הגיאוגרפי בין חלקי ההנהגה השונים מייצר לא פעם וקטורים הפוכים. ג'עברי וזהאר נאנקים תחת ביקורת גוברת על חוסר היכולת להסיר את המצור מעזה ולאפשר את שיקומה, ואילו משעל מתרווח בדמשק ופוגש שם את נציגי איראן וחיזבאללה, שדוחקים בו לא להתפשר עם ישראל בכלום. מהסיבה הזאת איפשרה ישראל לג'עברי לצאת פעמיים למצרים לאחרונה, ולזהאר לצאת למצרים ומשם לדמשק. הכל כדי שיוכלו לדון מיד, בלי מגבלות פיזיות או טכנולוגיות, בהצעות העדכניות שהניחו הגרמנים על השולחן, כפי שפורסמו במרץ.

הזמן השאול של גלעד שליט

בלי לגרום יותר מדי נזק, נעריך שההצעות האחרונות נועדו לגשר על שני הפערים המרכזיים שנותרו: 125 האסירים שאמורים להשלים את הרשימה, וסוגיית הגירוש. את האחרונה העלה שב"כ, שטען כי שובם של מאות מחבלים לשטחים יזניק מיד את רף הטרור; שנים משקיעה ישראל אנרגיות במעצר יומיומי של מבוקשים, והנה ייזרקו ליהודה ושומרון כל בכירי המחבלים. לזה אפשר להוסיף כמובן את ההשפעה השלילית שתהיה לשחרור כזה על הרשות הפלסטינית שמנסה לבנות מחדש את כוחותיה, ותיתקל לא רק בהתנגדות חמושה של חמאס אלא גם בדעת קהל שתטען נגדה בלהט כי רק דרך הטרור תנצח את ישראל. בהמשך עלול פתח לנחול תבוסה בבחירות שיתקיימו ברשות בינואר הקרוב, והנה גם הגדה תהפוך לנגד עינינו לחמאסטן.

בדיוק מהטעמים האלה מתנגד חמאס לגירוש, והגרמנים והמצרים מחפשים פשרה. יש כאמור כמה הצעות - גם בעניין הזה וגם בנוגע לקצפת של הרשימה, אותם 125 אסירים שישראל סירבה לשחרר, בהם ערבים ישראלים וערביי מזרח ירושלים ועשרות מהגרועים שבמחבלים הפלסטינים. אבל זה לא משהו שצפוי להיפתר ברגע. למה? בדיוק כמו שכתבנו בהתחלה: אומץ לב.

להחלטות גדולות צריך מנהיגים גדולים. כאן ושם. לא סוחרים שיתמקחו על עוד או פחות שם כאילו זה מה שיקבע את גורלה של אומה, אלא קברניטים עם מעוף וחזון שיקבלו החלטה. אישית אני מאמין שצריך לשחרר, אבל גם החלטה שלא היא לגיטימית, בתנאי שתנומק ובעיקר שתתקבל. ומכיוון שלא יקום כאן המנהיג שיגיד שהחלטנו להשאיר את שליט בשבי, הגיע הזמן שיבוא המנהיג שיחליט לשחרר אותו - וגם יעשה את זה.