אין לי דבר וחצי דבר נגד אורח חייהם של החרדים, וגם אין לי דבר נגד שכנות איתם. נוכחותם בלבוש המיוחד שלהם ובהליכותיהם ממש לא מפריעה לי. אדרבא, תהיה ישראל לפסיפס תרבותי-חברתי מגוון ויחיו השונים זה מזה, זה לצד זה.
אין גם התנגדות עקרונית להתיישבות יהודית באזור ואדי ערה, אבל הגיעה העת לתיקון השגיאות, לא להחרפתן. החודש לפני 67 שנה, בשנת 1942, שש שנים לפני הקמת המדינה, עלו חברי קיבוץ מענית על הקרקע באותו תא-שטח עליו מתוכננת חריש,
בין ואדי ערה לבין באקה אלגרביה. לקראת העלייה לקרקע נכתב בסיכומי מועצת הקיבוץ הארצי, התנועה המיישבת: "נתקע טריז בין ההרים שהטילו אימה בימי המאורעות". הכוונה היתה להציב עמדה קדמית להגנה על יישובי היהודים במישור החוף, שסבלו בשנות ה-30 מהתקפות טרור של חוליות עז א-דין אלקסאם, שהסתתרו בהרי השומרון. מאוחר יותר הוקמו הקיבוצים ברקאי (1949) ומצר (1953).
הבעיה היא שמאז ועד היום, יישובים אלה באמת מהווים טריז. הם מוקפים בגדרות ושעריהם סגורים ורק בודדים מן התושבים מדברים ערבית ומתקשרים על בסיס קבוע ושוויוני עם האוכלוסיה הערבית השכנה. במשך השנים קיבלנו כאן את כל ההקצאות האפשריות ממשרדי השיכון, הבריאות, התשתיות, החקלאות ומה לא, בעוד השכנים הערבים סבלו מהזנחה ואפליה מוסדית.
זה הזמן לתיקון המצב, לא להחרפתו, וטריז זה צריך להתרכך ולהשתלב בסביבה. הקמת עיר חרדית בת 150 אלף תושבים תהווה חיץ ענק וקשיח מכל הבחינות. והרי לא באנו ארצה לבנות לעצמנו גטו, אלא לחיות בשלום וביחסים טובים עם הסביבה.
בשנים האחרונות מנהיגי הקהילות היהודים והערבים הבינו שעליהם להתגבר על חוסר אמון בסיסי, כדי לכונן מסגרות שוויוניות, כגון מינהלת משותפת לאזור תעשייה, איגוד ערים לאיכות הסביבה, תאגידי מים וביוב, עמותת תיירות ועוד תשתיות לחיבור בין הקהילות. ישנן עוד חומות רבות שצריך להסיר, תוך שמירת הייחוד של כל קהילה. למה להוסיף עוד חיץ גדול מימדים? כן, גם הגודל קובע.
לפיכך, הקמתה של עיר קטנה בחריש דווקא תעשה רק טוב לאזור שלנו. בעיר, החיים הם אישיים ומנותקים מקשרי משפחה מורכבת ומהקהילה הכפרית הלוחצת. המרכז האורבני יספק שירותים שונים לסביבה, יהיו בו מקומות בילוי, תעסוקה ומסחר, ובעיקר זו קרקע טובה לפיתוח תרבותי ויצירה. באזור שלנו, בין המועצה האזורית מנשה וואדי ערה, על אחת כמה וכמה יכולה עיר, עם תיפקוד אורבני ראוי, להיות אבן שואבת ליהודים ולערבים גם יחד, כאלה שרוצים ויכולים להרשות לעצמם לנתק את קשרי המשפחה וההשתייכות הכפרית הקודמת ויהפכו לאינדיבידואלים בזכות עצמם בעיר החדשה.
בעיר הקטנה שלנו בחריש יהיה פסיפס תרבותי ועדתי, שיאפשר גם את קיומה המכובד של שכונה חרדית תוססת ופעילה. בתכנון טופוגרפי טוב ניתן אף להציב אותה במקום שבו לא יישמעו קולות הבילוי של החילוניים בימי שישי ושבת. למה לא? עיקר העירוניות הוא פלורליזם וריבוי פנים.
אבל לא לזה מתכוונים מתכנני העיר החרדית. הם מבקשים דווקא לכפות עלינו כפר ענק, סגור ומסוגר, מאחורי חומה פיסית ומנטלית, שאין בו כל תיפקוד אורבני, הוא אינו תורם לסביבתו ואינו מושך אליו את הפסיפס התרבותי הקיים בה, אלא ממוקד בעצמו בלבד. את התיישבותו של הענק הזה בקרבנו אנו מבקשים למנוע, ולפעול להקמתה של עיר קטנה שתתאים לנו, לכולנו. גם לקהילה חרדית.
שלום (שולי) דיכטר, חבר קיבוץ מענית
