מיומנו של מורה מתחיל: הנוער האובד

• לטור הראשון - מיומנו של מורה מתחיל: על קו הזינוק

התחושה הייתה של חוסר אונים מוחלט. מה עושים? התלמידים פשוט לא בעניין. כבר שקלתי לעלות על השולחן, לשים מוזיקת טראנס ולרקוד - אולי התדהמה של מעשה זה תשתיק את התלמידים ואוכל לנצל אותה כדי לספר על ר' יהודה הנשיא. הרעיון נדחה.

בבת אחת נזרקתי לסיטואציה שהעמידה בפני שאלה חשובה ומרכזית, כמעט קיומית, עבור מורה העושה את צעדיו הראשונים במערכת החינוך: איזה מן מורה אני מעוניין להיות? מחד, אינני מוכן להשלים עם רעש ודיבורים בכיתה תוך כדי הלימוד – דבר שלעיתים מורים בוחרים לעשות מתוך חוסר ברירה – ומאידך, איני מעוניין לצעוק, לאיים כל הזמן בעונשים ולהסתכן בהגעה לאבדן שליטה. אני פשוט רוצה ללמד ושהתלמידים יהיו בשקט. מה כבר ביקשתי?! השיעור הסתיים ללא הצלחה. מתוסכל יצאתי ממנו לעבר חדר המורות חושב מה עלי לעשות.

לאחר שהגעתי למסקנה כי יש לאסור בתקנון בית הספר את אמירת המילים: "מה עשיתי?", "לא דיברתי!", "הוא התחיל", פניתי למחנכת הכיתה והחלטנו על טיפול משמעתי משותף. אין ספק שמחנכת חזקה ומגויסת היא נכס בל יסולא בפז למורה מקצועי. שיעור זה סימן במידה רבה את תחילת ההתמודדות האמיתית שלי כמורה ואת ההבנה שמקצוע ההוראה מורכב עד מאוד.

כמורה אתה צריך להיות בו זמנית מנהיג, סוג של כוכב רוק אטרקטיבי, שחקן, הורה, פסיכולוג, מודל לדוגמא אישית וכמובן מקור ידע מקצועי. אתה צריך להיות תמיד במיטבך שכן ה'קהל' תמיד ישנו ואחרי הצלצול, כשאתה יוצא מהכיתה, הם לא מוחאים כפיים בתקווה שתחזור. התחושה של הצלחה או כשלון הפכפכה שכן המעבר בין כיתות שונות נוטע אצלך תחושות מעורבות. לעיתים יוצאים משיעור מדהים באחת הכיתות וחושבים: "וואו! אני פשוט טוב!" אך לעיתים שוקלים ברצינות את האפשרות לעבוד במחלקת כלי הבית של הום-סנטר.

פרצופה של המדינה

המפגש הבלתי אמצעי עם אזרחיה הצעירים של מדינת ישראל חושף במידה רבה את פניה של החברה הישראלית. במסגרת שיעור מחשבת ישראל באחת מכיתות י' דנו בשאלה: 'האם העולם רע?' ו'האם יש לו תקנה?'. תשובתם של התלמידים הפתיעה אותי: רבים מהם טענו שבמידה רבה לא ניתן לתקן את העולם שכן 'הדור הולך ופוחת' וכי 'הנוער של היום זה לא מה שהיה פעם - הוא אלים יותר, שטחי יותר והרבה פחות ערכי'.

"הנוער של פעם" עדיף? למצולמים אין קשר לכתבה

מדהים איך הצלחנו לשכנע את הנוער שהוא פחות טוב. מדהים כיצד הדור הצעיר הפנים את המסר שאנו מטפטפים לו בבית, בבית הספר ובתקשורת. יש מחיר כבד לאמירות הציבוריות שלנו. מתוך רצון - מוצדק יש לומר - לבקר את החברה ואת המציאות, יצרנו בקרב הדור הצעיר את התחושה שהוא פחות טוב מקודמו. הדבר האירוני בדיון זה היה שיותר מכל מעידים דברים אלו של התלמידים עד כמה קביעה זו איננה נכונה.

היכולת של תלמידים אלו להתבונן במציאות בצורה כל כך מפוכחת ובקורתית איננה דבר

שאני זוכר מימי ילדותי. רמת הדיון שהתקיימה בכיתה, בשיעור זה ובשיעורים אחרים, הסקרנות של התלמידים, המתבטאת בכך שחלקם מגיעים בהפסקה ושואלים שאלות מורכבות על השיעור בפיזיקה או במחשבת ישראל ולפעמים אף אומרים 'תודה', הציבה בפני תלמידים אינטליגנטים, סקרנים ודעתנים ברמה שלא ציפיתי לה ואף יצרה עבורי אתגר אישי.

לי אין ספק שאמירה זו היא הבל הבלים. תלמידים אלו בוודאי מוצלחים הרבה יותר מה'נוער של פעם' שממלא היום את הפוליטיקה הישראלית ואת מוסדות הציבור שלה, שהביא את מצב החברה למה שהוא היום והוריד את החינוך לתחתית סדר העדיפויות.

מספיק להתבונן בכנסת הישראלית ולגלות שהיא מורכבת בעיקר ממשפטנים, כלכלנים ואנשי צבא ואילו מקומם של אנשי החינוך, אנשי הרוח ואנשי הרווחה נפקד ממנה כמעט לחלוטין. דבר זה מעיד שיותר מכל מקור בעיותיה של החברה הישראלית איננה ב'נוער של היום' אלא ב'נוער של פעם' שאגב, אחראי לגידולו של הנוער הנוכחי.

• הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס 'זיו' בירושלים. בוגר תכנית 'מלמדים' של מכון הרטמן, פעיל חברתי, ממקימי התנועה הירוקה וחבר הנהגתה.