| |
יופי, יש לנו שוויון - עכשיו הנשים עושות הכל
בשנות ה-50 הכל נראה שוביניסטי ופשוט: את מבשלת, הוא הולך לעבודה. את מגדלת את הילדים - הוא מחליף נורה. תודה לאל, דברים השתנו. אבל הם השתנו ברמה כזו, שחלקנו מתקשים לקבל זאת, ומעדיפים להיצמד גם לתפקידים הישנים. על ספר חדש של הפסיכולוגית קרין רובינשטיין, "תסמונת האשה העליונה"
את מסיימת יום ארוך במשרד, מגיעה הביתה – מבשלת ארוחת ערב, מכניסה מכונה, עוזרת לילדים עם שיעורי הבית, מטאטאת, מתקנת את האינטרנט, שמה להקליט את הסרט שרציתם לראות, קובעת מקומות במסעדה ואיכשהו בתוך כל זה את לא מבינה למה בעלך שיחיה, ההוא שקם מהספה רק כדי להוציא את הזבל וגם זה רק אחרי שביקשת, פעמיים, עדיין נחשב "ראש המשפחה"? את לא לבד.
בשנות ה-50 הכל נראה שוביניסטי ופשוט: את מבשלת, הוא הולך לעבודה. את מגדלת את הילדים – הוא מחליף נורה. תודה לאל, דברים השתנו. מתברר שהם השתנו ברמה כזו, שחלקנו מתקשים לקבל זאת, ומעדיפים להיצמד לתפקידים הישנים, למרות שהמציאות היא אחרת, אחרת לגמרי. בספרה "תסמונת האשה העליונה: למה נשים עושות הכל כל כך טוב ולמה - למען הנישואים שלנו - אנחנו חייבות להפסיק" (The Superior Wife Syndrome)
חוקרת הפסיכולוגית קרין רובינשטיין את חוסר האיזון בין הבעל לאשה בנישואים בני זמננו.
רובינשטיין, כפי שנכתב באתר Today של רשת NBC, מתבססת על מחקר שערכה במשך כמה שנים על זוגות נשואים רבים, וגם מדברת מניסיון. בימינו, היא מסבירה, קיים היפוך תפקידים: כשאשה וגבר מתחתנים, הבעל הופך כמעט בן לילה ליצור התלותי מבין השניים: הוא לא בדיוק עוד ילד, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה שותף שווה לחלוק עימו את אתגרי החיים. "המצב הזה לא מאפיין כל זוג נשוי כמובן", היא מוסיפה, "רק ממש הרבה מהם".
המחקר כלל סקרים עליהם ענו 1529 גברים ונשים נשואים מארצות הברית ומהעולם כולו, ראיונות עם זוגות נשואים וכן מחקרים מדעיים שכולם מובילים לאותה מסקנה: הנשים הנשואות הן הן ראש המשפחה בפועל, הן אלו שלמעשה חוץ מלהוציא את האשפה – פחות או יותר עושות הכל.
| עוד מבט: |
|
| לך תצוד לך משהו לאכול, עזוב אותי בשקט / דנה ארנון |
|
אולי פעם היינו מלקטות, כנועות ונשענות, אבל, לעזאזל, אנחנו כבר לא. ובכל זאת, גם היום, אחרי תואר ראשון, ניסיון תעסוקתי, משרה ופרנסה מכובדת, אני חוזרת הביתה מאוחר, עוצרת לעשות קניות, מסדרת את הבית, וכשאני מתיישבת לנוח לכמה דקות, בן זוגי שואל אותי "מה יש לאכול?" |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
"קחו לדוגמה את השיחה שאני ובעלי מנהלים כל יום", היא מספרת לאתר Today: "בזמן שאני מכניסה את הקניות, מבשלת ארוחת ערב, עושה כביסה או כולם גם יחד, אני מבקשת שיירד עם הכלב. 'הכל אני צריך לעשות בבית הזה!' הוא נוהם במחווה מלודרמטית, בעודו מתרומם מהספה כדי לפתוח את דלת הכניסה. הבדיחה היא, שאני זו שעושה, פשוטו כמשמעו, הכל בבית הזה, והוא יודע זאת. יש כמה משמעויות נסתרת בתוך ההתחכמות שלו: קודם כל, הוא מודע לעצמו וצוחק על חוסר התפקוד שלו, חוץ מזה, הוא מודה שהוא בעצם לא עושה כלום, ובו זמנית, הוא מכיר בכך שאני זו שעושה הכל".
רובינשטיין כבר רגילה למצב: "זה לא סוד במשפחה שלנו שאני זו שלוקחת על עצמה את האחריות. אני מבצעת יותר מטלות בבית, מנהלת את שגרת חיי היומיום, ובנוסף אני עובדת במשרה מלאה. בעלי הולך בעקבותיי, די ברצון, ואין לו כל דחף להיות זה שאחראי לכך שדברים יקרו. מבחינתו להגיע לעבודה כל יום, לחזור הביתה בערב, לרחוץ שתי מכוניות כל שבוע ולטפל בחשבונות הן המטלות היחידות שהוא צריך לקחת על עצמו.כל עניין אחר הוא כבר בתחום האחריות שלי. כשתכננתי מסיבה גדולה ביקשתי שיאסוף עוגה ממאפייה קרובה. הוא מחה: 'אני לא רוצה לעשות משהו שמצריך חשיבה', כאילו זו סיבה הגיונית להצדיק חוסר נכונות לעשות משהו שלא בא לו לעשות. הוא התכוון, כמובן, שאני זו שאמורה לחשוב כאן. אני חושבת - משמע הוא לא חייב".
למרות שהן מתפקדות כראש המשפחה בפועל, רוב הנשים, מסבירה רובינשטיין לטודיי, לא יעזו לבטא זאת במילים. זה הפיל בסלון של חיי הנישואים. עבור נשים רבות, ההכרה בכך שהן הדומיננטיות מרמז על יהירות, וגרוע מכך – על ביצ'יות. הפחד להיחשב כמישהי שיש לחשוש מנחת זרועה גורם להן, עליונות ובשליטה ככל שיהיו, להתכחש לעמדתן ולמיקומן בתוך התא המשפחתי. אף אשה לא רוצה להיתפש ככלבה מרושעת שהגבר שלצידה הוא סמרטוט רופס.
רובינשטיין מתייחסת לספרה של ארלי הוכשילד, "משמרת שנייה" (Second Shift), בו מוגדר מצבן של הנשים כמהפכה מושהית. כשנשים התחילו לדרוש שוויון זכויות, הן המשיכו במקביל לקיים גם את התפקידים המשפחתיים המסורתיים יחד עם העבודה מחוץ לבית. בני הזוג שלהן, שלא עברו תהליך של שינוי, "מסייעים" להן להשאיר את המצב הזה, כך שהגבר בבית עדיין נחשב לראש המשפחה, גם אם לצידו אשה עובדת, שמרוויחה ועושה כמוהו, ולעיתים יותר ממנו ויותר טוב. הנשים של ימינו, שידן על העליונה, עודן תקועות בשלב ביניים טרום מהפכני. הן בעצם עושות הכל, אך לא מקבלות על כך קרדיט ומעמד. עליונותן בעצם נותרת שקופה וסודית.
המצב הזה אולי נראה נוח לכאורה, אבל אי שוויון קיצוני כזה הוא פתח לתסכול רב, שעלול להצטבר עם השנים ולהרוס את האידיליה המדומה. אז מה עושים? בתור התחלה, כנראה שצריך לפתוח את הפה. שוב, נראה שגם כאן השינוי בתפישה צריך לנבוע קודם כל מהנשים עצמן: אם הן לא יתבעו שוויון בנשיאה בנטל, הפעם בנושא ניהול החיים המשפחתיים ולא רק בתחרות מי מביא משכורת יותר שמנה הביתה, למה שהגברים בחייהן לא ימשיכו לשבת על הספה עם רגליים מורמות?
|
