אחרי שנולדים הקטנים נולדות המריבות הגדולות
יש הרבה סיבות למתח בין בני זוג, אבל אצל רוב הזוגות דווקא כשנולדים הקטנטנים האהובים מתחילים להיכנס בלי לשים לב לוויכוחים מרים ולמשברים בזוגיות. איך זה קורה ואיך מפרידים בין הורות לבין זוגיות?
גם אתם הייתם זוג יונים ואז נולדו לכם ילדים? כן, כן, ילדים זה שמחה אבל במקרים רבים הם מקור שופע לחילוקי דעות ומריבות. למה? בעיקר מפני ששני הורים זה הרבה פעמים שתי דעות, אמונות או התנסויות, וכי ילדים, מתוקף היותם הדבר הכי חשוב בחיינו, הם נושא ששווה לריב, להתעמת ולהתאמץ בשבילו. אם לא בשבילם, אז בשביל מי?
האמת היא, כמובן, שבשבילם, וגם בשבילנו, עדיף לנהל חיי משפחה המבוססים על דו־שיח ועל הסכמות. ילדים שנחשפים שוב ושוב לזוגיות מלאה בקונפליקטים ומתחים מאמצים ומפנימים את דרך התקשורת הזו, ולומדים שהחיים הם רצף של כעסים ומאבקים. כשהם גם מבינים שהם הגורם לכעסים ולמאבקים, הנזק גדל שבעתיים.
ד"ר כרמי אומרו, מאמן זוגי ומשפחתי ב"מכון פתרונות תקשורת בין אישית וניהול יחסים", ואודליה דיין, מאמנת אישית וזוגית ב"תו"ת תקשורת ותוצאות", מצביעים על שבעה גורמים שכיחים למריבות בין בני זוג הקשורות בילדים, וכמובן מציעים כלים שיסייעו למנוע אותן.
1. הפתעה! אתם הורים!
ברוב המקרים יש לפחות תשעה חודשים להתכונן לתפקיד החדש בחייכם, ולמרות זאת גם מי שקראו המון ספרי הדרכה, מגלים שהמציאות – זו עם החיתולים והפליטות - שונה מאוד מהתיאוריה. ההפתעה שמתלווה לתחילת ההורות מכה בשני בני הזוג, אבל רק מעטים מסוגלים לדבר עליה בגילוי לב ובזמן אמת. וכך, שני אנשים שמתחילים את חייהם כהורים עם המון רצון טוב ונכונות לעשות למען ילדם את הטוב ביותר, כלל לא מודעים להבדלים ביניהם. ההבדלים הלא מדוברים האלה, למשל בגישות חינוכיות, מופיעים כבר בימים הראשונים להורות. אם הם ממשיכים להיות לא מדוברים, בגלל חוסר רצון או זמן, הם יתגלו רק כשיהפכו למקור לחילוקי דעות ולמריבות.
2. מי מתוק של אמא?
גם בין בני הזוג הכי מאוהבים והכי מפרגנים מתפתחת תחרות כשילד מצטרף למשפחה. מי מקבל את החיוך הראשון – אבא או אמא? למי קראו קודם? (לאבא, תמיד לאבא) ועם מי הילד רוצה ללכת בבוקר לגן? ומי הוא מעדיף שיקרא סיפור לפני השינה? כולנו בוגרים ונבונים, וכולנו יודעים ש"ככה זה ילדים", אבל כל ביטוי של העדפה כזו או אחרת, יוצר קנאה ותסכול שמצטברים ולבסוף "מתפוצצים" בפני ההורה "המועדף".
3. ביקורת קטלנית
חוסר הניסיון והמבוכה הנלווים לתקופה הראשונה של ההורות הופכים כל פרט בטיפול בילד לחשוב מאוד וחיוני מאוד. דרגת החשיבות העליונה הזו היא קרקע פורייה למאבקים קטנים: מהו הזמן הנכון להחלפת חיתול? מהי הדרך הנכונה להאכיל? איך עדיף להשכיב את הקטנצ'יק? המאבקים האלה מובילים למצב שבו בני הזוג בוטחים פחות ופחות בעשייה של השני, בודקים אותו ומעבירים ביקורת, לעתים מהסוג הפוגע והמשפיל.
4. המשמרת שלא נגמרת
המעבר מנשיות לאמהות, גורם לנשים רבות לאבד את הנינוחות הרגשית ממנה נהנו כשהיו "רק" בנות זוג ולהפוך להרבה יותר תפקודיות – ממוקדות בעשייה שהן חשות שמוטלת עליהן עכשיו. במצב זה, כל הפרעה לשגרת היום הביתית עלולה לגרום למריבה. היא, לדוגמה, הצליחה להשכיב את הילד לישון, אבל הוא, שהרגע הגיע מהעבודה עמוס געגועים, מוציא אותו מהמיטה. התוצאה: מריבה. העילה למריבה היא, כמובן, טובת הילד, אבל המקור האמיתי לה הוא בדרך כלל תחושת הלחץ שגורם התפקיד התובעני החדש, שאין ממנו מנוחה אפילו לרגע.
5. בדיקת גבולות
כמעט מרגע לידתם ילדים בודקים גבולות ובוחנים עם איזה הורה ובאיזה מצב יצליחו לחצות איזשהו גבול (ולקבל, למשל, עוד שוקולד). הילדים יזהו מהר מאוד את הבדלי הגישות בין ההורים, ויפעילו את כל כלי הנשק והקסם שלהם על מנת להשיג את שלהם (עוד ממתקים, לדוגמה). הורים שלא משכילים ליצור שפה משותפת, שתאפשר שרטוט גבולות ברורים וגם אחיזה בהם, מוצאים את עצמם מידרדרים מהר מאוד למריבות.
6. שוויון לעומת העדפה
רבים מההורים מאמינים שיש לתת לכל ילד לפי צרכיו ולהשקיע יותר זמן או משאבים במי שזקוק להם. לעומת זאת, יש לא מעט הורים שמאמינים כי יש לתת לכל הילדים שווה בשווה ולהקפיד על כך בכל התחומים. אי הסכמה מתמשכת בנושא הזה יכולה ממש להרוס את התא המשפחתי.
7. סדר עדיפויות
לכל אחד מבני הזוג יש סדר עדיפויות משלו, אבל כשיש ילדים משותפים, ההבדלים הללו מתחדדים מאוד. יש מי שבראש הרשימה שלו ניצבת ההישגיות, למשל, ומולו יכול לעמוד מישהו שדווקא היצירתיות הכי חשובה לו. הפער הזה גורם לתגובות שונות, למשל, במקרים בהם ילד נכשל בבחינה או מתקשה בלימודים, ויוצר לחץ גדול גם על הזוגיות.
אז מה עושים?
מתכוננים. עוד לפני שהופכים להיות הורים, כחלק מ"חבילת הלידה", שכוללת רהיטים וחיתולים ואולי גם ספרי הדרכה, מומלץ להכין גם "ארגז כלים" לתקשורת טובה: לדבר ולנסות לנסח כללים מוסכמים, ולהחליט מראש שמשתדלים, למשל, להחליף את גישת ה"או-או" בגישת ה"גם וגם".
מחלקים סמכויות. מחליטים (יחד) מי אחראי לאיזו פעולה בסדר היום (למשל: אבא מקלח, אמא מכינה ארוחת ערב). כל הורה אחראי למשימות "שלו" באופן בלעדי ויכול לבצע אותן לפי שיטתו. ההורה השני ייאלץ להתאפק ולא להעביר ביקורת, גם אם הוא חושב שזו אינה הדרך הנכונה. חשוב שהורים יזכרו שכל עוד המטרה של שניהם היא להיטיב עם הילד, אפשר להשיג אותה בדרכים שונות.
לוקחים הפסקה. חשוב לייצר הפסקות יזומות, שיאפשרו לכם לנוח לזמן מה ולהקדיש את הזמן הזה לבילוי בוגר ונטול ילדים (ואם קשה להשאיר את הדור הצעיר עם שמרטף, אפשר גם להתפצל: הוא עם חבריו והיא עם חברותיה).
בוחנים את המריבות. שימו לב: האם המריבות הן תמיד סביב אותם נושאים (למשל, מתי הולכים לישון וכמה שוקולד אוכלים?) כשמזהים את הנושאים המסוימים ששוב ושוב מובילים לעימות, קל יותר להתמודד איתם באופן ממוקד וענייני ולהגיע להסכמות.
נותנים כבוד. לעתים, בני זוג אינם מצליחים להגיע להסכמה בנוגע לסוגיה מסוימת. במקרים כאלה אפשר להחליט שאין עמדה אחת מוסכמת, אבל שבכל זאת שומרים על חזית אחידה: אם הילד קיבל תשובה או הנחיה מסוימת מאחד ההורים, זו התשובה הקובעת. ההורה השני לא יסתור את הדברים ולא יהפוך את ההחלטה על פיה.
